ישבנו של הריצפה הקרה ושתקנו.
אני יכול להגיד בלב שלם, שכבר הרבה זמן לא הייתה לי את ההרגשה הזאת.
כל כך פחדתי ודאגתי, הייתי כל כך מבולבל וכועס שכבר לא תיפקדתי כמו
בנאדם.
במשך שתיים עשרה שעות נשארתי בבית החולים הזה.
אלו אומנם היו שתיים עשרה שעות, אבל כל שנייה שעברה נראתה לי כמו נצח
והרגשתי שאני מתפרק.
הרגשתי איך באיטיות מכאיבה אני מאבד את עשתונותיי.
מה יהיה עכשיו?
מה יהיה איתי, מה יהיה איתה?
כמה שכעסתי על עצמי.
כל כך רתחתי... איך, תגיד לי איך, יכולת לפגוע פגיעה חזיתית בילדה?!
ואיך יכולת לפגוע ככה בשלושת האנשים הכי חשובים לך בעולם?
אבא בסדר מבחינה פיזית, אבל הוא הרוס. הוא אטום,
ואני מתאר לעצמי שהוא מאוכזב. הוא כואב, והוא כבר לא שם. הוא לא מדבר
בכלל.
דפני שכנעה אותו ללכת הבייתה ולישון קצת מפני שהם היו מאוד עייפים
אחרי הטיסה.
לדפני לא קרה דבר, היא שלמה ובריאה מכל בחינה אפשרית. לא שממש היה לי
אכפת בכל מקרה...
ואם כן זה היה רק מעצם העובדה שאני הייתי הגורם לכך.
ולינה שלי... אני לעולם לא אסלח לעצמי.
היד שלה שבורה, בגללי.
אני הכאבתי למלאך שלי וגרמתי לה סבל.
היא כאן איתי, חבושה ושקטה.
יושבת מולי שותקת.
היא דואגת לי, היא עצובה והיא כועסת.
אני יכול לומר זאת רק מהדרך שבה שפתיה מכווצות, מהצורה בה עייניה נראות
כבויות.
כמה גרמתי, כמה הכאבתי.
והכי נורא שיכול להיות בעולם...
אני, אוליי רצחתי אדם.
הרגתי במו ידיי... ילדה תמימה וחסרת אונים מול טנדר ענק שהדף אותה בכח
עצום.
התאונה הזאת גרמה לי לחשוב ללא הפסק על הנוסחה E = mc2
ועל כמה שאני אדיוט, איך לא התרכזתי בכביש, כאילו שהסיטואציה לא הייתה
מספיק מסוכנת.
מה אם יקרה הנורא מכל... ובאמת הרגתי אותה?
חיים של שני בני אדם נהרסו כאן.
אני הרסתי חיים של שני בני אדם.
ואז מה אם הרסתי לעצמי את החיים, כמו שאומרים, על טימטום משלמים.
אבל לא הגיע לה למות.
אני כבר לא יודע מה לעשות.
לקוות? להאמין? לחשוב על זה? לא לחשוב על זה? יהיה בסדר? החיים שלי
גמורים?
אני אדיוט? זאת אשמתי? זאת אשמתה? מה יהיה?
הלכתי עם לינה לקפיטריה.
לא אמרנו בכל השעות האלו אפילו מילה.
התיישבנו, ולינה ניסתה לפתוח את קרטון השוקו ביד אחת, ופלטה אנחת כאב.
הלב שלי התכווץ. זה אני. זה אני, אני, אני.
אני אשם. לינה שלי פצועה באשמתי.
בשלב הזה העיינים שלי נהיו לגמרי רטובות עד שהכל נהיה מטושטש.
''לינה... אני כל כך מצטער...''
היא הביטה בי אבל לא הצלחתי לראות בבירור את הבעת פניה.
''אוי, טיילר...''
המחנק בגרון כל כך כאב שהרגשתי שמישהו חונק אותי בכל הכוח.
''מאשרי הכל יהיה בסדר, אתה כבר תיראה...''
הדמעות התחילו לזלוג להן בשקט בשקט על הלחיים, ולינה לא בכתה אבל היא
נראתה כאילו היא עומדת להציף את הקפיטריה במים בכל רגע.
היא קמה אליי וחיבקה אותי.
היא לא אמרה דבר, אני לא אמרתי דבר, רק ישבנו שם.
הרגשתי הרגשה של אושר עילאי כאילו חזרתי עשר שנים אחורה ואמא נתנה לי
מתנה מכונית צעצוע.
נפרדתי מלינה ודפני, והלכתי בעיקבות הרופאה הצעירה.
נכנסנו לחדר, חדר מספר 347 ד'.
הלב שלי פעם ממש חזק, כבר חששתי שאני אתעלף.
האחיות יצאו מהחדר, וגם הרופאה.
שנייה לפני שסגרה את הדלת היא הוסיפה
''וטיילר, תעשה את זה מהר כי יש לה כמה בדיקות לעשות עוד מעט.''
הסטתי את הראש מהדלת, ופחדתי להישר מבט אל הילדה ששכבה במיטה הלבנה
מולי.
לאט לאט, הרמתי את ראשי.
הביטה בי נערה.
היא רק הביטה בי. לא היתה לה אפילו הבעה על הפנים.
על מצחה הייתה תחבושת והיא הייתה מחוברת לאינפוזיה.
''בוא, שב.''
קפאתי במקום.
מה אמורים לעשות בסיטואציה כזאת?
השתהתי לרגע ומיד לאחר מכן צייטתי לה.
התיישבתי על המיטה שלה.
''אני יודעת שיש לך הרבה מה להגיד... אני גם יודעת שאתה מרגיש נורא.
האחיות סיפרו לי איך לא עזבת את בית החולים אפילו לשנייה... אה, ואל תידאג, כי אני
מבינה שקשה לך ואני לא מצפה שתתחיל לדבר עכשיו. אני יודעת שאתה מצטער מעומק ליבך
ושרע לך. בטח דאגת נורא כל הזמן הזה...
טוב אני לא כועסת. תאונות קוראות ואנחנו רק בני אדם.
מה יש לך? תסגור את הפה אתה נראה ככה מטומטם.''
היא צדקה. הפה שלי היה פעור והייתי כל כך בשוק, מה שלא עזר לדחף שלי
להתעלף כל רגע.
אוקיי. היא לא כועסת....
וואו!!! אני פשוט לא מאמין...
''אז את לא כועסת בכלל?''
פיתאום עייניה התכווצו ומבט קר התפשט על פניה.
באמת שהייתי מאוד מבולבל.
''הו לא, שטויות. הרי בסך הכל נדפקו לי כמה תאי זיכרון, באמת לא
רציני. גם סתם על הדרך ככה מירב הסיכויים שאני לא אצליח ללכת שוב לעולם. כן, לא
ממש ביג דיל, אני יודעת.
למען האמת באמת כל ההליכה הזאת במשך החיים שלי קצת נמאסה עליי ואני
בטוחה שגם ההורים שלי שאין לי אפילו מושג מי הם קצת עלו לי על העצבים, אז היי!
עשית לי אפילו טובה ענקית.
אגב, תזכור שאת הטובות הענקיות האלה אי אפשר למחוק והכל בזכותך, בן
זונה קטן.''
ושוב, הפה שלי היה פעור.
היא נשארה רגועה.
''אני... אאה... אני לא מבין...''
היא חייכה.
''טוב ברור שלא, זה בגלל שאתה מטומטם יקירי.
היי! מה אמרנו על לסגור את הפה? אתה נראה מספיק דביל גם ככה.''
סגרתי את הפה שלי.
האמת היא מאוד פשוטה. לא היה לי מושג איך לעכל את זה.
לא היה לי מושג מה הולך להיות איתי, עם ההורים שלי, עם לינה, מה יהיה
עם הנערה הזאת, מה יהיה עם החיים שלי ופשוט לא הבנתי כלום.
הנערה הזאת כניראה חשבה שזה הזמן להשתעשע, מה שהיא לא ידעה שזה הדבר
האחרון שהייתי צריך.
ולא, אני לא אומר שאסור היה לה לכעוס.
כמובן שתכעס, שתשנא את האדמה עליה אני דורך ואת הדם שזורם בעורקיי.
אבל שלא תבלבל אותי! למה להתעלל בי ככה?
זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שממש הרגשתי שאני מאבד כל
שליטה.
אני שונא להיות במצב של אי וודאות, ובאותם רגעים אי הוודאות הציף אותי
עד ליידי טביעה.
ואז זה פשוט קרה,
דמעות שוב התחילו להציף אותי.
כבר לא היה לי אכפת משום דבר באותו רגע.
לא אכפת לי שהפכתי לבכיין, לא אכפת לי ממה שהיא תחשוב, לא אכפת לי
מכלום.
הלכתי והתיישבתי על הכיסא שהיה ליד המיטה שלה וטמנתי את ראשי בתוך
ידיי,
ואת ההרגשה האיומה לא אוכל לתאר שום מילה, גם מהקשות ביותר.
''היי, סינדרלה''
היא נגעה בכתפי.
הרמתי את ראשי אליה, כבר אבוד בתוך עצמי.
''אתה יודע... לא חשבתי שאני זאת שאצטרך לנחם אותך''
היא חייכה, חיוך ספק עוקצני ספק רך.
הבטתי בה, והתחלתי לדבר ממש מהר.
''תיראי, אני לעולם לא אוכל להגיד לך בכלל כמה אני מצטער, ולמה שעשיתי
לך אין שום הצדקה בעולם ואני רק מתחנן לאלוהים שתהיה בסדר כי אני מרגיש כל כך חרא
וזה לא מגיע לך ו-''
''היי נסיכת ממלכת המטורללים! אוליי תרגע?''
האם יש צורך לחזור ולהגדיש שהיא מאוד בילבלה אותי?
''תרגע. תנשום. תפסיק לבכות כמו ילדה קטנה.''
היא הביטה בי במבט שלא אוכל לתאר אפילו.
''אתה יודע, בעייני אנחנו הולכים לבלות את הזמן הקרוב הרבה ביחד, משלל
סיבות. אחת מהסיבות הן שאתה צריך לקחת ממני כמה שיעורים בגבריות. עכשיו, אם לא
יפריע לך, אני הולכת להציג את עצמי בפניך.
אז דבר ראשון, נעים מאוד.''
* * *
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
The Rookie Author