עברה שנה.
שנה מאז שאמרתי לו "מזל טוב ליום הולדתך ה- 22".
מאז אותה שנה הספקתי לעבור הרבה טלטלות ריגשיות. המון.
התאהבות לא אמיתית ולא נכונה. אבל הרגשתי רגש, ואותו רגש הציף אותי.
אתמול הוא היה בן 23. יצא, חגג. בלעדיי הפעם. עם החברים שיש לו, מה שלי יהיה רק כשאני אצא מהגיהנום הזה שנקרא הלימודים והבית ספר למדעי הבמבה הזאת.
כולם עסוקים בעצמם ולא בחבר שיושב לידם. אנשים לא מושלמים, אנשים טועים. לפעמים הטעות היא קטנה ולפעמים היא לא. אבל לכל טעות אם היא לא רצח מגיע מחילה. מה שלי לא נתנו. ומה שלי לא יינתן כנראה, לא כל עוד אני נשארת בחור הזה ורואה יום יום את האנשים שפגעו בי כל כך, למרות שטעיתי.
אבל כבר עברו חמישה חודשים. חמישה חודשים רצופי סבל, חרטה, רצון אמיתי לתקן ולשנות.
הכל טוב ויפה, אבל אנשים יזכרו תמיד את מה שעשית.
אני צריכה וכבר נגמר לי האויר מהמקום שאני נמצאת בו. בא לי לברוח מהמקום הזה ולהתחיל חיים חדשים, כנים ואמיתיים עם אנשים שלא מכירים את מה שעשיתי או לא עשיתי, ואין להם דעות קדומות על מי אני ומה אני. ככה זה באמת יהיה התיקון שלי.
הסבל הכי נורא הוא שאנשים מדברים איתי למרות שהם יודעים מה עשיתי, אבל הם מדברים איתי עם פרצוף מעוקם ואי רצון לדבר איתי.
אני רוצה להיות במקום בלי מסכות, שכיף יהיה לי לקום בבוקר וללכת למקום בו אני נמצאת רוב היום, עם החברה הנכונה.
אני את הניצחון שלי כבר קיבלתי.
אני התקבלתי לשרת שנה הבאה בע"ה במקום עם הרבה סיווגים ומבחני קבלה משונים וקשים כאחד.
לא האמנתי בעצמי.
אבל הנה, זה יושב ומהדהד לי בפנים בכל רגע שאני נופלת לשביזות.
אני יכולה לטפוח לי על השכם ולהגיד "כל הכבוד לך שהצלחת להתקבל למקום ולתפקיד שהרבה רצו אותו והנה את, התקבלת, ועוד המנהל של המקום ייצא מהשיחה איתי מחוייך ואמר שהוא רוצה לראות אותי במחלקה שלו"
לא האמנתי אבל זה קרה. השינוי הולך ומתקדם לטובה ב"ה. אני לא מוותרת, לא לפני קו הסיום.
אני ניצחתי, שהם ילכו למזכירות רפואית.
קלי דעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
