בתל אביב אין מלצרים. יש בחורים ובחורות שנראים כמו מלצרים, הולכים כמו מלצרים, מקבלים טיפ והזמנות כמו מלצרים, אבל חושבים כמו קליינטים.
בתל אביב התלמידים עושים בית ספר למורים- וכולם חיים בהפסקות ומסמסים מאחורי הגב.
בתל אביב שדרות יפות, גינות יפות, שבילים לאופניים, חניות וחנויות למיוחסים.
בתל אביב יש מלונות לפי שעה, ספריות ציבוריות, תיאטראות, בודקי תיקים שהיו מהנדסים ברוסיה, כלבים משוחררים וחרדים מרוסנים.
בתל אביב יש בחורות יפות שעולות אליה לרגל מבת ים ומבאר שבע, ומגדלי יוקרה משוכללים בלב העיר לקצינים של צבא הקבע.
במאה שעברה היו בה פיצוצים, במאה הזו פיצוציות.
בתל אביב ההזדהות עם הכאב נמשכת עד סוף מהדורת החדשות, הזעזוע עד שהנר כבה, האהבה עד סוף השיר, והילדות עד הבר מצווה.
יש בלט וג'ז וברייק בתל אביב, והיכל תרבות בלי חניה, תיאטרון יצוק לאלף שנה שכבר דורש את השיפוץ הבא, וגם, תודה לאל, משכן אמנויות שאין בו ארונות של קודש.
והכי טוב בתל אביב הוא בלי ספק המרחק שלה מירושלים, עיר שהכניסה והיציאה ממנה היא דרך בית קברות ובין לבין - חומות. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
