נפגשנו אתמול שוב.
באמצע פארק בשכונה שלי, ואני באתי עם מדים של הצופים (שכרגיל כל הילדים התעלקו עליי ב"את מדריכה? את מדריכה?". ובגלל שאני משמשת דוגמא למופת כי אני בתנועת נוער נחשבת עניתי בחינניות מתנשאת "לא, אני ראשגדי"ת!" והתהלכתי משם כמו טווס)
התחלנו לדבר, כרגיל עלה הוויכוח על דתיים וחילוניים. (מהצד שלי היה "דרוס כל שמאלן ושמור על הגולן". ומהצד שלו הסיסמא הישנה והדהויה "דרוס כל דוס".)
על ימניים ושמאלנים. (מהצד שלי "כל הבוד למתנחלים! שימשיכו לבנות ולהקים מאחזים". מהצד שלו "חס וחלילה! ואז ארה"ב תעשה עליינו סנקציות כמו על איראן, זה מה שאת רוצה? כי אני לא!")
ואם הממשלה טובה או לא. (מהצד שלי "בטח שכן. ביבי הוא טוב לנו, הוא החזיר את שליט, הוא ימיני, הוא יודע את העבר של ישראל והוא מכוון לכיוון העתיד באופן מדויק ביותר." מהצד שלו "זו עדיין מדינה לא דמוקרטית אם כופים עליי דת" - ולשאלה שלי מה כופים עליו -: "לאכול כשר, תחבורה ציבורית בשבת, לא לאכול חמץ בפסח, חוק החזיר וכו'"
הוא גם אמר לי, כאילו שזה לא היה ברור לי, שזה לא יוכל להתקדם מעבר לידידות \חברות ממש טובה. כי הוא לא ייצא עם דתייה בחיים. איבדתי אותו שם על הסיבות שהוא נימק לי. אבל זה פשוט לא יסתדר. הבנתי אותו. רוב הזמן יהיו ריבים. וזה נכון. (תבינו, לא רצייתי בכלל להתחיל לספר לו על הסיפור עם אורי, שהיא הרבה יותר כופר ממנו)
וגם אני ככה חושבת, בחברות טובה אינבעיה, כי אני לא חיה עם הבנאדם וצריכה (לסבול) להיות איתו כל הזמן.
אנחנו הפכים. ולאור מה שראיתי אנחנו הפכים שלא נמשכים אחד לשני. (וכן, מסתבר שיש דבר כזה)
בהכל. אני מעדות ספרד והוא אשכנזי (למרות שכולם יודעים שאני אביא אשכנזי הביתה).
הוא אוהב קולנוע ואני חובבת תיאטרון מושבעת.
הוא מהשמאל ואני מהימין.
הוא חילוני (שלא אוהב דתיים בלשון המעטה) ואני דתייה (נו, לפחות מנסה להיות).
ועוד הרבה הרבה דברים.
אז זוגיות לא תצמח כאן. אבל ידידות מופלאה, ייתכן. מה שכן, תמיד רציתי להכיר מישו ששונה ממני ב180 מעלות.
זה טוב לשמוע גם דיעות של אחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
