אני יושבת בשטח פתוח מלא בילדים בכיתה א' שמתחילים כבר לאגד את הקרשים לערימה גדולה אחד. אחדות ואחווה.
הגיע הזמן אולי שאני אהרהר בתוך נבחי נפשי.
מסתבר שהייתה לי ילדות עצובה בכל הנוגע לל"ג בעומר. לא זכור לי ל"ג בעומר אחד נורמלי שהייתי בו. מילדותי תמיד ל"ג בעומר היה שמחה מהולה בהרבה עצב. זה התחיל מזה שבדיוק חזרנו בתשובה והפרידו אותי וניתקו אותי באכזריות מכל חבריי החילונים, ומין הסתם לא הכרתי כ"כ הרבה חברות דתיות בשביל לצאת איתם לל"ג בעומר. החברה הכי טובה שלי באותם ימים הייתה השכנה שלי, שגדלנו יחד. היא הציעה לי להצטרף אלייה ואל החבר'ה החילונים למדורה, לכל חבריי לשעבר. כמובן שהסכמתי.
איזו טעות. באותו ל"ג בעומר ירד לי כל הדימוי העצמי והביטחון העצמי שאי פעם היה לי. החבר'ה הבנים לא הפסיקו לצחוק עליי על זה שחזרתי בתשובה וכמה לא מתאים לי חצאית. בתגובה צחקתי, צחקתי מבושה והסכמתי, וניסיתי לומר בחוסר שכנוע מוחלט עד כמה הדרך שבחרתי היא נכונה. וכל זה שאני בכיתה ג'.
הגעתי לתיכון, כמובן שבהתחלה לא עשינו כלום והייתי צריכה להצטרף לערב מבוגרים שעשו הוריי אצל אחד מחברייהם.
בכיתות המאוחרות התאגדנו כמה בנות לעשות אצלי בבית אבל גם אז, אני דאתי להכל, לאוכל ולמצרכים. והן כרגיל, היו קהל נהדר.
אבל השנה, אני יוצאת לל"ג בעומר עם בן דוד שלי הקטן שעלה לכיתה א'. רואה איך הוא נהנה מכל שניה. הרגשתי שהוא סוג של תיקון שלי ואני צריכה להיות שם. הפעם בתור ה"משגיחה" עליו. הילדים כל כך שמחים. הם חיכו לזה כל הזמן. מה שאני לא.
הם אוכלים בכיף נקניות. מה שאני לא כי אני צמחונית.
אין כבר את השירים הישנים של 'הרוח נושבת קרירה (רה רה)' או טומבלליקה . שירים שנהגנו לשיר פעם בקומזיצים למיניהם. במקום זה התחלף רעש דרבוקות נוראי וכל הילדים פה אחד שרים את השיר 'אש, בליבי בוערת אש' של משה פרץ (נראלי)
מה שדיי הרתיע אותי. אבל זה לא משנה, הם חיים את הרגע, יש להם חברים, יש להם נקנקיות וכמובן איך שכחתי, בסוף שלוקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
