קחו גליל נייר טואלט סטנדרטי. תילשו ממנו ריבוע. סמנו בתוכו איקס, מפינה אל פינה, וגיזרו.
מארבעת המשולשים שקיבלתם הרכיבו את שני חלקיו של בגד הים התקניף בקנה מידה 1:1.
אחרי זמן רב שלא ביקרתי בחוף הים, גיליתי שמגמת החיסכון העולמית בחומרי גלם מגיעה לשיא חדש בלבוש החוף. בפיצרייה הנשים לבושות לא הרבה יותר.
לפני חודשיים קיימו מאות נשים בתל אביב את "צעדת השרמוטות" (ניסוח שלהן): הפגנה בוטה בעד חופש הבחירה של נשים להתלבש כרצונן, גם בלבוש חושפני. כמה שבועות קודם לכן טענו אותן נשים שתור מגדרי נפרד בקופת חולים חרדית הוא שפוגע בכבוד האישה.
פמיניסטיות מדגישות את זכות האישה להתלבש ככל שיעלה על רוחה בלי להיות חשופה להטרדות. זה נכון ברמה הפרסונלית: קורבן של פגיעה מינית אינו נושא בשום אשמה. לגבי אותו נפגע, אין קשר בין מה שלבש ובין הפגיעה שעבר. אבל ברמה הציבורית, כחברה, אי אפשר להתעלם מהקשר שבין היקיף הבד על הגוף, סקסואליות מתפרצת של נשים שלבושן הוא בבחינת הטרדה לציבור, ומשם מתירנות מינית מוחצנת ובין אלימות מינית.
הצביעות התל אביבית מחטטת בפח הלא נכון, מחפשת תשובות לשאלה המתחמקת "איפה הייתה המשטרה": בחוף בוגרשוב, בחניון גן העיר, בפרשת מוטי מלכה: אבל מדלגת במיני ובנעלי עקב מעל השאלה איפה הייתם אתם. ההורים, המחנכים, הציבור.
מה שמעניין אתכם הוא כמה צופים בבוגרשוב דיווחו למשטרה כשהאוויר כולו מזוהם. אישה שמתהלכת ברחוב במכנסיים ארוכים וחולצת טי מרגישה בתוך בורקה. נשותייכם ובנותייכם חושפות טפח ולא מכסות טפחים, הפרסומות עשויות מפנטזיות מיניות, הפריים -טיים נמוך ביותר. וכשמתגלה תחתית חדשה - כולם מגירים הזדעזעות במרץ. האוסף הבלתי רגיל של עבירות מין חמורות ומשונות, ובמיוחד הפומביות של חלק מהן, מחייב את החברה הישראלית לבדק בית. או לפחות בדק רחוב.
הערה:
אין לי שום עניין לבוא ולחנך, אני מעלה את דעתי בנושא לאור כל מה שקורה במידינתינו בשנה האחרונה בכלל ובחודש זה בפרט.
אין לי שום בעיה עם תל אביבים. אני גם אחת כזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
