זה התחיל כיום ראשון שיגרתי לחלוטין.
אמא ואבא בעבודה, אחותי אצל החבר והכלבה בבית.
אני חזרתי בסביבות 8:30 ממסיבת פרידה שהכינו לנו בעבודה. והכל היה על מי מנוחות.
צריך לציין שזהו יום צום אז ייעדתי אותו למנוחה ולניצול סרטים שרק אני לבד בבית, ואף אחד לא יכול להציק לי.
לפחות ככה חשבתי.
אחרי שהחלפתי בגדים, הייתי בפייסבוק, בטוויטר, והגבתי למיילים, ירדתי למעטה לראות סרט.
בסביבות 10:00 ככה קלטתי (או לפחות הכלבה שלי גרמה לי לקלוט) שמישהו זר פשוט קיפץ לו מעל השער שדאגתי שיהיה נעול, עם מוט ברזל מלופף לו סביב האצבעות. הכלבה שלי כמובן הייתה בתוך הבית והיא התחילה להשתולל בצורה קיצונית.
אותו זר ניסה לכתחילה לפתוח את הדלת כמה פעמים, אך ללא הצלחה.
אח"כ הוא עבר לחלון המטבח שיש בו סורגים הוא ניסה לחתוך את הרשת ולהכנס. אך גם ללא הצלחה.
ואז הוא עבר למרפסת הגדולה, הוא ניסה לפתוח את התריסים.
ובקשר לתריסים יש לי סיפור ניסי ממש! - בשבת, אבא שלי ניסה לפתוח את התריס והוא היה תקוע ממש, אז הוא אמר שהוא ייסדר את זה כבר בראשון!
איזה מזל וואו! התריס היה גם נעול וגם תקוע אז לא משנה מה הוא ניסה לעשות הוא פשוט לא הצליח.
באותו הזמן פשוט עמדתי מאחורי הדלת מנסה לתפוס את המשטרה ותוך כדי מתפללת למישהו מלמעלה שיעיף אותו מכאן.
אחרי כמה דק' שמעתי דפיקה חזקה על החלון ומישהו צועק שם במבטא ערבי "כוסעממקק, אין כאן אפאחד..." - ושמעתי קפיצה מהשער.
עליתי למרפסת למעלה וראיתי את אותו בן אדם נוסע במכונית קטנה לבנה.
התיישבתי יישר על הריצפה והתחלתי לבכות. הייתי חסרת אונים.
התחלתי יישר לכתוב את מי שראיתי ואיך הוא היה נראה, את כל התיאור שלו העלתי על כתב.
מוקד הביטחון היו בהלם. שגם אצלינו באיזור והשכונה הכי יוקרתית בעיר יש נסיונות פריצה.
ההסבר הכי הגיוני היה שמולנו יש בית שעושים בו שיפוצים כל היום אז כנראה אחד העובדים ניסה לפרוץ.
מה שהבנתי זה שאין אמונה באף אחד. והנה ההוכחה, היינו הכי בטוחים שלנו זה לא ייקרה, ומי צריך לסגור ולנעול את השער בבוקר, או שאנחנו השכונה הכי יוקרתית בעיר, אז מה פתאום שאצלינו זה ייקרה.
מסתבר שזה קרה, לפחות היה יכול לקרות. וזה נגמר בנס.
שמרו על עצמכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
