החייל הצעיר שמת לא ידבר עוד אבל בכל זאת ישמע קולו, והקול הוא חזק וקשה - והוא פונה אליי.
והוא זועק את פצעי מכאוביו ואת ערפל החושים ואת אפס הדם, והוא זועק את הספרים שלא יקרא, את הסרטים שלא ייראה ואת האהבה שהפסיק באמצע.
והוא זועק את אחיו, ואת אביו ואת אימו שלא ישוב להיות עימם.
ואת הריח ההוא ואת הצבע ההוא ואת הטעם ההוא שלא טעם, והוא הקול העונה את התשובות לדברים כפשוטם.
והוא הקול היודע יותר טוב מאיתנו מה זאת מולדת וארץ ועם ומה זאת חירות ועצמאות וחופש ומשפטים רבים שלפתע התבהר מובנם.
כי הם הדברים אשר החייל שלי נתן לי לעת סוף בהימוג נשמתו.
מייקל שלי.
היום, יום האזכרה שלך.
וואו.
עבר כל כך הרבה זמן.
וזה לא הופך ונהיה יותר קל.
איבדתי כבר כל זיכרון מחיי לפני שאתה הופעת וחצית את שמיי, שהיו לפני כן כמו שמיים אפלים, הופעת בחיי כמו מטאור, הכל בער והאיר.
ושוב הלכת.
הכול השחיר.
העיניים שלי היו מסונוורות מהאור.
לא יכולתי לראות כוכבים יותר.
המלאכים, אלו שלקחו אותך ממני, בטח שמחים שגיבור כמוך נמצא איתם.
חוגגים לך 27 קייצים.
אני מתגעגעת ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
