"עננים מטפסים ברקע,
שווקים וחוצות מזמרים.
השמים לובשים מרנגו
והחושך הוא אולטרא מרין.
ונושב מן הים הרוח
הצונן, החריף, המלוח,
והערב לוהט
כמו אופנה ישנה
שתמיד היא נראית
חדשה ושונה
לא הכל רק חלון ראווה,
לא הכל רק בובות שעווה,
דבר מה חי ויפה כה היה זה,
אבל אנו שכחנו מה זה ."
[נתן אלתרמן, "חלון ראווה"]
נערה אחת, מארץ זרה,
נוחתת באמצע חודש יולי במדינת תל אביב.
בחוץ 42 מעלות חום.
היא נוסעת במונית לדירה מסויימת ברחוב הירקון,
מהחלון נפרשת תל אביב של שש בבוקר,
מנצנצת ומזמינה,
היא תשאר כאן לשנתיים.
תלך המון לים, תתרוצץ בעקבים ברחבי דרום העיר המצחינה.
מעבודה לעבודה היא תצא קצת לבלות,
תסע פעם אחת לירושלים ותעלם כלא הייתה בחזרה למדינה שלה,
ששם הכל טוב יותר, רגוע יותר.
המפגש הזה עם העיר אולי יהיה הסשן הקצר ביותר בהיסטוריה.
היא באה,
היא יודעת את העבודה,
והם יאהבו את התוצרת.
היא תחייך במבוכה, תשתה כוס מים ותצא מעבר לדלת.
קוויקי חפוץ ומקצועי,
בלי משחקים של לפני ואחרי.
עם תוצרת זרה ומשובחת.
לא הכל זה חלון ראווה,
אבל לפעמים מקצוענות עושה את כל ההבדל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
