פרק 48
חשבתי שאם אני אקום בבוקר- כל מה שקרה פשוט יישכח אבל זה לא
קרה. נזכרתי במה שראיתי ופשוט הרגשתי צורך להקיא את הנשמה. הדבר האחרון שרציתי
לעשות זה ללכת לטיול השנתי הארור הזה עם השכבה המלוכלכת הזאת. שנאתי את כולם, כולם
פתאום עוררו בי חלחלה אחת גדולה- אפילו תמר וסיוון. לא רציתי לראות אף אחד.
קמתי באפיסות כוחות לכיוון המראה- נראיתי פשוט נורא. היו לי שקיות מתחת לעיניים-
כאילו לא ישנתי שנים ובנוסף כל האיפור היה מרוח.
שמעתי נקישה על הדלת "חומד, התעוררת?" שאלה אותי אמא. "היום זה
היום הגדול, מוכנה להראות את השינוי לכולם?"
רק רציתי להשתיק את אמא שלי, לא היה לי כח אליה בכלל.
"כן" עניתי לה בהתלהבות מעושה, מנסה להשתמש במירב הצביעות שהצלחתי לייצר
באותו רגע.
אמא אמרה משהו, לא התייחסתי אליה ממש והלכתי לשירותים, שמחה
שהיא לא חפרה לי יותר מדי.
לא רציתי ללכת לטיול הזה, רציתי לקבור את הפרצוף שלי במיטה
לכמה שנים עד שאני בכלל אשכח שזה קרה, שככה לירן המניאק התערב אליי. המחשבה על זה
רק גרמה לי לרצות לנקום בו ולהוכיח לו את ההפך- שאני לא חלשה ושאני לא אתן לו
לשבור אותי. למרות שבפנים הייתי פשוט מתה וגמורה.
חשבתי לשנייה אולי להישאר בבית ולהמציא תירוץ לאמא שלי אבל אז הבנתי שאני מעדיפה
לצאת לטיול מאשר לשמוע את כל השאלות שלה במשך שלושת הימים הבאים.
שמתי ג'ינס קצר שלא השאיר הרבה מקום לדמיון וגופייה לבנה ומעליה סווצ'ר שחור ענקי.
ניסיתי בעזרת המייק-אפ לטשטש את השקיות השחורות, שמתי שחור בעיניים וקצת איילנר. עשיתי
מחליק על השיער המדורג שלי ושמתי את העדשות שקניתי אתמול בהתלהבות. מבחוץ נראיתי
טוב, אבל מבפנים הרגשתי כ"כ חרא.
הכנסתי את הדברים האחרונים למזוודה, לקחתי את התיק גב הקטן לטיולים שהיה לי ודחפתי
לשם בנוסף כסף והסנדוויצ'ים שאמא הכינה לי.
יצאתי במהירות מהבית לפני שאמא הייתה רואה אותי ומאלצת אותי לבוא איתה במכונית.
אחרי כמה דקות של הליכה לכיוון בית הספר, סימסתי לאמא שהחלטתי ללכת ברגל לבית ספר
כי רציתי לנשום קצת אוויר צח, כמובן שהיא החזירה לי סמס זועם לגמרי אבל התעלמתי
ממנו והמשכתי לשמוע שירים עם האוזניות שלי. אפילו שהלכתי ברגל הגעתי ממש מוקדם
והקדמתי בעשר דקות. נכנסתי לבית ספר בתחושה גועלית שכל מי שנמצא בבית ספר הזה הוא
זר ומנוכר לי. את המזוודה השארתי בפתח השער כמו שאר הילדים והרגליים משכו אותי
לכיוון המחששה, משום מה שם הרגשתי דווקא בטוחה כי ידעתי שלא יהיו שם אנשים בבוקר
ורציתי את השקט שלי. סיוון, תמר ואמא שלי כבר הספיקו להתקשר אליי כמה פעמים ופשוט
סיננתי.
במחששה ראיתי את שחר אבן מעשן וישבתי לידו בספה מבלי להוציא
הגה.
"מי את?" הוא שאל אותי בהתגוננות.
הייתי ממש מופתעת מהשאלה שלו והתכוונתי לשאול אותו האם
הסיגריות גרמו לו להתפגר סופית אבל אז נזכרתי שעשיתי קצת שינוי מאתמול וגיחכתי
מעצם השינוי החסר תועלת הזה. "זאת אני, נעמה".
שחר השתעל באינטנסיביות מהסיגריה שלו, לקח עוד שאכטה וזרק
את הסיגריה הגמורה לרצפה. "מה?!"
"כן, עשיתי שינוי אתמול" עניתי באפטיות מוחלטת.
"אוקיי, זה מצריך עוד סיגריה" ענה והוציא סיגריה מהקופסה שלו.
"גם אני רוצה" מיהרתי להגיד.
"אה?" לא הבין מה נפלתי עליו היום.
"אני רוצה סיגריה".
"למה? השתגעת לגמרי? את רוצה?" הפציץ בשאלות
שגרמו לי לכאב ראש.
"כן, אתה מביא או לא?" שאלתי
בעצבים.
הוא רק ענה מהר "כן כן" והדליק לי סיגריה והביא
לי אותה.
שמתי את הקצה של הסיגריה בקצה הפה שלי ולקחתי שאיפה שגרמה
לי להוציא את העשן ולהרגיש צריבה בגרון ושנייה אחרי זה לא הפסקתי להשתעל לכמה
שניות.
שחר גיחך ממני והוסיף "ככה זה בפעם הראשונה"
לקחתי עוד שאיפה מהסיגריה והצריבה נשארה אבל השיעול היה
פחות.
צליל הודעה הגיע, הסתכלתי באייפון וראיתי הודעה מלירן –'יפה
שלי, אני מחכה כבר לטיול הזה איתך'. פשוט בהיתי בהודעה לכמה שניות מיותרות מהרגיל.
"את לא עונה ללאבר בוי שלך?" שחר שאל, כנראה הציץ
המניאק הזה.
לקחתי עוד שאכטה והתעלמתי מההערה שלו ובמקביל מחקתי את הסמס
של לירן.
גמרתי את הסיגריה וזרקתי אותה על הרצפה ומעכתי אותה עם האולסטאר שלי.
קמתי מהספה מבלי לומר שלום לשחר כאשר נשמעה הכריזה האומרת שצריך לעלות לאוטובוסים.
לירן חיפש את נעמה בעיניו והוא לא מצא אותה. הוא ניסה
להתקשר אליה והיא לא ענתה לו והיא גם לא ענתה לו לסמס שהוא שלח לה מקודם. זה התחיל
להדאיג אותו מאוד.
"תתקשר לסיוון נו" לירן האיץ ברועי בשביל לדעת אם
סיוון יודעת איפה נעמה נמצאת.
"היא גם לא יודעת" רועי ענה ללירן בסיום השיחה
שעוד שנייה התחיל להתחרפן מדאגה.
"אני לא הולך לטיול הזה בלעדיה" לירן קבע בנחרצות וכבר העביר בראשו את
התרחישים הכי גרועים שיכלו לקרות לנעמה.
עברתי בחצר הקדמית, עוברת על פניהם של רועי ולירן, במרחק של כמה מטרים, שבטח בכלל
לא זיהו אותי לעבר האוטובוס של י'2, של הכיתה שלי. הודתי לאלוהים שלפחות אני ולירן
לא נמצאים באותו אוטובוס כי הוא לא בכיתה שלי, לפני יום הייתי מתמרמרת על זה אבל
היום אני כ"כ מאושרת על זה.
רועי הביא מרפקים ללירן "לירן, לירן" שהיה בינתיים עסוק באייפון בניסיון
להתקשר לנעמה.
"מה יא נודניק?" לירן התעצבן על רועי
"מי זאת?" רועי הצביע על מישהי שעברה לידם והמשיכה ללכת. "יש לה את
אותו תיק של נעמה ואותו אולסטאר" רועי עשה אחד ועוד אחד.
"זאת לא נעמה" לירן גיחך על טיפשותו של חברו. "נעמה ממש לא נראית
ככה" לירן קבע למרות שרק ראה את השיער שלה מאחורה.
עליתי על האוטובוס וראיתי שסיוון ותמר כבר שם יושבות באחד
מהמושבים. התיישבתי באחד המושבים הקדמיים ושמה את התיק במושב השני, לבל מישהו רק
יחשוב להעיז לשבת לידי. ממש לא היה לי זין לדבר איתן וממש לא לספר להם מה היה
אתמול, רציתי רק את השקט הנפשי שלי.
כמובן שזה לא קרה, כי ברגע שהן קלטו אותי הן רצו אליי והתחילו לצעוק עליי. זה
התחיל ב- "איפה היית? ממש דאגנו לך" והמשיך ב- "את מטומטמת! כולם
מתקשרים אלייך ועוד שנייה לירן כבר חתך ורידים". גיחכתי ממה שסיוון אמרה על
לירן והצטערתי שהוא לא באמת עשה את זה. כאילו שבאמת אכפת לו ממני אחרי כל מה שהוא
עשה לי המניאק הזה.
בינתיים היא סימסה ללירן שאני פה ושאני בסדר. ממש התעצבנתי עליה שהיא עשתה את זה
ולא היה לי חשק לדבר עם אף אחת מהן. שתיהן נראו לי מאוסות בזמנו.
התעלמתי מההערות החסרות חשיבות שלהן ופשוט שמתי את
האוזניות. אני חושבת שהן נעלבו ממני כי הן חזרו ישירות למושבים שלהן מופתעות.
לירן התקשר אליי עוד כמה פעמים במהלך הנסיעה לכיוון הצפון והמשכתי לסנן אותו. לרגע
הבנתי שזאת הייתה החלטה לא טובה לבוא לטיול הזה שהוא גם עוד שלושה ימים, שלושה
ימים להיות קרובה במחיצתו של לירן לא תעשה לי טוב. ממש פחדתי להישבר לידו, לא
רציתי שהוא יראה אותי חלשה לידו. רק שבדקתי שאף אחד לא מסתכל הרשתי לעצמי להזיל
דמעה אחת ומחיתי אותה במהירות, ופשוט דרשתי מהמח שלי ובמיוחד מהלב שלי להיות חזקה
בשלושת הימים הללו.
הייתה את העצירה הראשונה מהאוטובוס במקום שאפשר לשבת ולקנות אוכל לכל הרעבים.
התחננתי בפני המורה אם אפשר להישאר באוטובוס והיא אמרה בתוקף שלא כי זאת גם הפסקה
של הנהג.
בלית ברירה, ירדתי מהאוטובוס בחוסר חשק מוחלט, ממש פחדתי לפגוש את לירן כי עוד לא
הייתי מוכנה עם המפגש איתו. נכנסתי מהר לתחנת דלק סוג של חנות שהייתה שם והחלטתי
להיות שם עד סוף ההפסקה. לפתע הרגשתי פחדנית מטונפת שלא יכולה להתמודד עם מה שקרה
והחלטתי לצאת מהשירותים ולהתמודד עם כל העולם.
בתחנת הדלק, קניתי את קופסת הסיגריות הראשונה שלי וגם מצית. החלטתי ללכת על
'נקסט'- לא כי אני מבינה בסיגריות או משהו כזה, רק כי המחיר נראה לי סביר יחסית.
ואם כבר אני פוגעת בריאות שלי, אני לא צריכה לממן חברת סיגריות מטופשת.
שיצאתי מתחנת הדלק ראיתי את כל השכבה שלי, חבורות- חבורות קבוצות להם, אוכלות
ומתרגשות כולם מהטיול השנתי. רציתי להוציא אותם מהבועה החברתית המפגרת שלהם. בחיים
שלי לא הרגשתי פחות שייכת מעכשיו, אפילו יותר מהתחלה- שנראיתי בלתי- נראית. כרגע
רציתי לחזור למה שהייתי פעם, אולי לא היו לי חברים אבל גם לא היה שברון לב כזה.
ראיתי את לירן באחד מן הספסלים מחפש משהו שאבד לו- כנראה אותי- כי השיחות טלפון ממנו
לא הפסיקו לזרום. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על איזה שחקן טוב הוא. על הדבקות שלו
בהתערבות, על מה שמיטל בטח הבטיחה לו אם הוא יצליח להשכיב אותי.
הוא ישב עם החבורה שהפכנו אליה בזמן האחרון- רועי, תמר, סיוון ואורון. החלטתי ללכת
לכיוונם, משום מה הרגשתי אומץ לשנייה והחלטתי לא לפספס את ההזדמנות הזאת.
בדיוק סיוון סיפרה את הסיפור שהיה לה עם המורה למתמטיקה עוד שהייתה בבאר-שבע "היא
עמדה מולי ולא שמתי לב ואני כולי ממשיכה להעתיק מהדף את הנוסחאות". ואני הייתי
חייבת להשלים אותה בקטע הזה "המפגרת הזאת אפילו לא שמה לב שסיוון מעתיקה, היא
רק אמרה לה לזרוק את המסטיק" גיחכתי בצביעות. הסיפור ממש לא עניין אותי באותו
רגע אבל רק רציתי להראות שהכל בסדר איתי- שלא יחשבו שקרה לי משהו.
אני לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות לעמוד מולו ולראות את המבט שהוא דפק לי- יכולתי
לשלם מיליונים בשביל לראות שוב ושוב בלופים את המבט המופתע והמבולבל שלו. "נעמה?"
הוא מלמל ולא הבין מה הוא ראה הרגע.
ידעתי שהכל בזכות השינוי שעשיתי, ופעם ראשונה שבירכתי על השינוי. ידעתי שאני נראית
עכשיו כוסית על. לך תיחנק, לירן.
איך היה הפרק? 
שמחתי לראות את התגובות ושיש פה עוד מישהו חחח, תמיד מחמם :)
שיהיה לכם סופ"ש מקסיםם! :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכותבת- יופי זה לא כל הסיפור