אז כנראה שלברוח זה לא הפתרון המושלם כמו שחשבתי, חשבתי שיהיה לי קל יותר אם לא אעדכן כמה זמן,
כי בעצם אם אני אעדכן אז הכל יהיה עצוב וקודר, וחבל. אבל זאת אני בעצם, לא? אני לא אעדכן ש'הכל בסדר, החיים מושלמים ואני שמחה' כי אני לא צבועה ואני לא מרגישה שגם יש לי את האומץ או הרצון להיות כזאת.
כלכך הרבה דברים קורים לי בתקופה המזויינת הזאת ואני מרגישה כמו שק אגרוף של כמעט כולם, חובטים בי שוב ושוב ושוב, הרי לא אכפת לי, נכון? מה כבר יקרה לי אם יפגעו בי כמה פעמים הרי אני לא מחזירה חזרה, אני תמימה שכזאת, חסרת אופי שאפשר להגיד לה מה שרוצים מתי שרוצים והרי אני לא אחזיר חזרה. אז קדימה, תפגעו בי, תראו אותי סובלת.
תעמדו מעליי ותירקו לי בדיוק באמצע הפנים, הרי אתם יכולים, מי אני בכלל.
ואל תגידו לי להפסיק להגיד את זה כי אני לא אפסיק, כנראה שהנסיון ההולך וגובר שלי לגבי אנשים חדשים רק מדרדר.
חבל שאני כלכך מפגרת וטיפשה ואני פשוט לא יכולה לעצור את עצמי.
ואולי אתם לא מבינים כלום ממה שאני כותבת כאן, אני גם לא חושבת שאני מנסה להוציא הכל ממני כדי להסביר לכם, הרי מה אכפת לכם בכלל.
אני מוצאת את עצמי עם האזניות עמוק בתוך האזניים שלי, המוסיקה מתנגנת בפול ווליום, כשהדיסמקן רוטט והסוללות נגמרות תוך כמה שעות, ולא באמת אכפת לי מכל העולם. אומרים שמוסיקה היא בריחה מהמציאות וזה בהחלט עוזר לי לסדר את המחשבות שצצות לי בראש כל הזמן על עד כמה שאני דפוקה ועד כמה שאני רוצה למות וכמה שאני סובלת ורע לי וכמות הפתטיות המסחרית ששורצת בי בזמן האחרון, אני באמת פטתית להחריד.
ואנשים שקרובים אליי באמת, אם נשארו כאלה בכלל, נפגעים ממני, חושבים שאני מתרחקת ומשתנה, וכנראה שלא באמת אכפת להם.
אני מתגעגעת לחום ולאהבה ההיא שפעם הכרתי כלכך טוב, תקופת התמימות הנצחית שלי. תקראו לי ילדותית אבל אני אוהבת להרגיש את החום הזה ואת האכפתיות, שכמעט רואים אותם יוצאים מהנשמה.
ואפילו אם דברים טובים עומדים לקרות, הם קורים על הצד הרע ביותר וזה כלכך רע, כלכך רע.
ונמאס לי לבכות כל הזמן, אני מרגישה שאני מלכלכת את עצמי מפנים.
ובעצם אין פתרון לבדידות שלי או לסבל שלי כי ניסיתי כבר הכל. ולמות? הייתי רוצה אבל אני לא יכולה לגרום כזה סבל לאחרים.
ובעצם מנסה להנות מהחיים הדפוקים הלאה שמתהפכים כל שנייה, שאנשים משתנים כל שנייה ולא חושבים פעמיים לפני שהם עושים משהו וככה הם הורסים למישהו את כל החיים ולהרבה מאוד זמן.
ובכלל אני סתם מקשקשת עכשיו כי רע לי מאוד ולפחות אני יודעת שאולי כמה בודדים יקראו את הפוסט הזה באמת וינסו להבין מה קורה איתי, רק לנסות להבין כי לפתור אי אפשר, אני לא חושבת שאני אי פעם אהיה מאושרת באמת.
האושר הוא הדבר היקר ביותר, ואני האדם העני ביותר שקיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
