ישרא זה לא כמו פעם.
ולא שאני מאשימה, חס וחלילה. שנתיים וחצי זה לא צחוק(:
פשוט החשק הזה לכתוב כאן הולך ודועך...אין לי את הסיבה להוציא לעולם את הרגשות והמחשבות שלי, הכל נראה סתם פתאום.
קורה המון, הכל משתנה ומתחדש, ואני כבר לא מרגישה את אותו הטירוף לרוץ ולפרסם את הדבר באינטרנט..
אני באמת מעדיפה להשאיר לעצמי. אין אדם שמבין אותי יותר טוב מעצמי. נשמע טיפשי, אבל זה כלכך נכון.
אני חייבת להודות שישרא היה יתרון אחד גדול. הכרתי המון אנשים, חלק קטנטן עדיין בקשר, ואני לא רואה את עצמי חיה בלי אנשים מסויימים שהכרתי כאן..
ולשחרר קיטור כשצריך תמיד גרם לי להאנח ולנשום עמוק.
לסגור, לא לסגור, זאת לא הנקודה..
חבל לי לסגור ככה פתאום. וגם אם אני אחליט לעזוב, אני לא אמחק. אני אתן לו 'להתפוגג' בשקט.
תמיד מצחיק אותי לחזור אחורה ולקרוא פוסטים ישנים כאלה, על בנים מפגרים שפגעו בי או על בעיות עם ההורים,
ולקלוט שהיום זה כבר לא ככה והכל אחרת. אני באמת לא אותה אחת מהעשרים לאוקטובר, שנת 2004.
ואני לא מתחרטת שפתחתי ת'בלוג אף לא לרגע. עזבו פרטיות-שמטיות. לאף אחד שפותח בלוג אין זכות לומר שהבלוג הזה הורס ואין לו פרטיות פתאום,
ואם כן, הוא מזיין בשכל.
אולי עוד יצא מזה משהו טוב אחרי הכל P:
סגור, לא סגור, אני עדיין פה.
אתם מוזמנים להעיר ביקורת, אני אשמח לקרוא מאנשים שקוראים כאן תקופה ארוכה.(:
וזהו, אני מניחה, יהיה מה שיהיה [:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
