אז הנה מעבר חד ממטאל כבד [אולי יותר מדי, אבל מי מודד?] לאלבום, גם מטאל, אבל שקט-שקט ויפה-יפה שגורם לי לרגשות מעורבים.
Opeth - Damnation. בדיוק בגלל זה קניתי דווקא אותו, מבין כל האלבומים המדהימים שלך אופת' - לתקופות כאלה שבהן אני צריכה רוגע. [אפילו אם זה לכמה שעות בודדות עד שאני נטרפת שוב].
ואני באמת נטרפת, ואני לא יודעת למה.
אבל כבר התרגלתי, אני משוגעת ואני מודעת לזה, זה בסדר.
אוהבים אותי?
בודד לי כזה, כולם נעלמו. וגם אני, בעצם, נעלמתי קצת. קצת הרבה, לא יודעת מה בא לי ומה לא.
אני לא ממש מרגישה שיש לי חברים בכלל. זה נשמע פתטי, אבל זה כלכך נכון. ואני לא עושה כלום, זאת בדיוק הבעיה, כלום. אני כאילו נסגרת בתוך עצמי ומנערת את כולם ממני, רחוק. תעזבו אותי בשקט ולהתראות, וזאת התוצאה.
או שאני סתם אומרת שטויות, זאת גם אופציה.
טוב, מספיק עם החרא שלי, אני לא מתרכזת בדאונסיידס יותר מדי,
עוברים לדברים הטובים ושוכחים מהכל.
מחר שיעור נהיגה מוקדם-מוקדם בבוקר, עבודה לאורך כל היום, והביתה לעשות המון-המון שיעורים במתמטיקה.
ואולי לנקות מחשבות קצת.
[הבנתי שכשאני לבד עם עצמי אני חושבת אפילו עוד יותר, ככה שאני חייבת להעסיק את עצמי בדברים כדי לא להכנס לשפלים למינהם. זה לא מתאים לי ואני לא אוהבת את זה בכלל.]
אני צריכה הופעה טובה.
פרו?
מישהו מתנדב להעביר לי?
:]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
