יש לי פשוט חיים הזויים, והיום רק גיליתי עד כמה.
קמתי בעשר, אחרי שישנתי ארבע עשרה שעות. [השלמות שינה, אני מניחה.]
אני שומעת את אמא מדברת ברוסית בטלפון, מקשקשת עליי. תלמידה טובה, ילדה טובה, מצטיינת, בלה בלה.
השיט הרגיל שאמא מדברת עליו עם חברות.
מה מסתבר? מאחורי הקו נמצא לא אחר מאשר תורם הזרע. זתומרת, האבא הביולוגי. מצטערת, קשה לי לקרוא לו אבא.
ואמא שלי כולה מתגלגלת מצחוק ומדברת איתו על זה ועל זה, ושואלת אם אני רוצה לדבר איתו.
"נראה לך? הוא יכול לדחוף לעצמו.."
"שששש, זה לא יפה"
מה את אומרת. הזין הזה נזכר שיש לו בת אחרי שבע עשרה שנה ואני צריכה להיות צבועה?
אז מסתבר שהוא מליין. ממה? אין לי מושג. איך בנאדם כמותו יכול להתקדם בחיים, אני לא יודעת.
הוא פוחד לדבר איתי, פוחד להיפגש איתי. אמא שלי אמרה לו שאני מתביישת ממנו. ברוררררררררר. נכון. תני לי ת'שפורפרת ואני אראה לו בדיוק כמה שאני מתביישת להגיד לו את כל מה שאני מסוגלת לומר.
אבל לא חינכו אותי ככה. וגם אף פעם לא הייתה לי ת'הזדמנות לומר דברים כאלה לתורם זרע. סליחה, אבא. ביולוגי.
בכל מקרה,
מה שדחוף לי זה הדרכון. בגלל החרא הזה לא נסעתי לפולין. הוא אמר שהוא יטפל בזה.
ואם הוא יטפל בזה, אני נוסעת לואקן.
ואקן ואקן ואקן, הללויה.
ואם הוא כבר מליין, שיקנה לי מכונית.
צ.
אמרתי שהחיים שלי הזויים? זה נשמע כמו קטע שנלקח מאיזה ספר מוזר, אבל אלה החיים שלי.
משעמם לי, כי בין הלימודים לשינה אנ'לא עושה כלום.
אני דלוקה על מישהו שמוסר לי מסרים, אבל אנ'לא מבינה אותם. [אחרי שמליון אנשים שאלו אותי על זה, אני מניחה ש"דלוקה" זאת מילה חזקה מדי. הוא סתם חמוד.]
אני חורשת וחורשת וחורשת, נקווה שיצאו מזה ציונים טובים לפחות.
הגיבוש ללוחמות הוא עוד פחות משלושה שבועות וכבר כואבות לי הזרועות מרוב הנסיונות שלי לעשות שכיבות סמיכה.
אני לא מצליחה יותר מחמש עשרה, ומסתבר שצריך לעשות איזה ארבעים וחמש. הם השתגעו?! אני בסך הכל נקבה. מלמדים נקבות איך לנקות במטבח, לא איך לעשות שכיבות סמיכה.
לפחות יש לי תחת שווה.
איזה יום מבוזבז. חבל שנותנים יום חופש לפני מתכונות. [איזה משפט של חרשנים.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
