אני לבד.
אני ללא החברה הכי טובה [אני מאוד מקווה שזה זמני]
אני ללא החבר הכי טוב [ובעצם, כבר אי אפשר לקרוא לך ככה, כי אתה כבר לא בסביבה יותר]
אני ללא החברים המעטים שיש לי [סיום הצפר עשה את שלו]
אני כלום.
אני הולכת לישון מאוחר, קמה בצהריים, ולא עושה שומדבר משמעותי בהמשך היום. וככה זה עובר יום אחר יום.
זאת, כאילו, הולכת להיות המציאות שלי עד ליום הגיוס? פאק, אני לא אוכל לסבול את זה ארבעה חודשים וחצי, מצטערת.
צריך לעשות עם זה משהו.
למשל, יש מצב שאני הולכת לעבוד בעוד עבודה, בקפיטריה של תחנת דלק. זה עשרים שקל לשעה וזה לא קשה במיוחד. נשמע טוב, לא?
אני מתאפקת שלא לבזבז כסף כדי לחסוך לקעקוע, ונמאס לי כבר. אני רוצה להתקעקע ולגמור עם זה, זה יותר מדי כסף שחסר לי.
אני כל הזמן חוסכת את הרוב, אבל אז צץ לי איזהשהוא עניין וחלק מהכסף מתבזבז. למשל? יש שלוש הופעות קרובות, שאם נסכם רק את עניין מחיר הכרטיסים זה יוצא איזה 500 שקל. תוסיפו לזה חולצות, אוכל, שתייה, דיסקים, בלגנים.
יש לי לראות את אקסנוש שלי הרבה, אבל על אקסנוש אני מוכנה לבזבז כמה שרק בא לי. (;
עשיתי בנייה. כן, בנייה. זה יפה, אני אוהבת את זה והתרגלתי לקשיים. עכשיו הגיע הזמן שאתם תתרגלו.
אתמול אני נכנסת למייספייס, ומחכה לי הודעה אישית (!) מרום, המתופף של מטריסייד. (!!!!!) הוא רצה שאני אצטרף לטים סטריט של הלהקה השנייה שלו, סיק איירוני.
למי שלא יודע, טים סטריט זה קבוצת מעריצים של הלהקה שמחלקים פליירים, מוכרים כרטיסים וכאלה. הם נכנסים חינם להופעות ומוזמנים גם לחזרות האישיות של הלהקה. כלכך התלהבתי מהעניין. (: דיברנו במסנג'ר וסיפרתי לו כמה שאני מתה על מטריסייד וזה וזה וזה, והוא שאל אם בא לי גם להצטרף לטים סטריט של מטריסייד, ואני כזה, וווואעעעעעע, אין מצב, כאילו. (: אני בשמיים. היום קיבלתי הודעה אישית מהגיטריסט שלהם, יוגב, דיברנו במסנ ואני רשמית בטים סטריט של מטריסייד.
שבוע הבא יש פגישת יחצ"נים, יהיה מגניב.
אז אתם יודעים ממי לקנות כרטיסים, הא? (:
ההופעה של מטריסייד עוד 30 יום! מי בא?
-אגב, נדפק לי המסך של הפלאפון, אני לא יכולה לקרוא אסמסים או לזהות מי מתקשר אליי. תפסיקו כבר לצחוק על חשבוני, אני לא מזהה קולות!
חולירעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
