If ever words were spoken, painful and untrue

No bone unbrekable.

ראשון - כמה חיילים מסיירת גולני הגיעו לבצפר שלנו. שניים היו בכל כיתה מהשכבה. הם התחילו עם סבב של "קוראים לי ככה ואני מתגייס ל-". תשעים ותשעה אחוזים מהכיתה שלי ענו בצורה הבאה: "קוראים לי X ואני משתמט\ג'ובניק\שירות לאומי". כבר הרגשתי לא בנוח כשהגיע תורי וזיינתי את כולם כשעניתי שאני מתגייסת לקרקל. אחרי זה הלכנו כשכבה לאודיוטוריום, והמפקד הראה כל מיני סרטונים של פעילויות בשטחים, חיסולי ערבים למינהם. בחיי שזה הפחיד אפילו אותי.

שני - האבא הביולוגי שלי הגיע עם אשתו והבת המשותפת שלהם אלינו לארוחה. חיסלתי חצי בקבוק מרטיני והלכתי לישון.

שלישי - יצאתי בערב עם חברות. הן הזמינו בקבוק מרטיני [בגלל פליטת הפה שלי, ששתיתי חצי בקבוק בדיוק אתמול], אני התאפקתי שלא לשתות, והצלחתי. נכון שאתם גאים בי וכאלה? שתקו.

רביעי - בשיא הספונטניות החלטתי שבא לי לראות את אמיר, אז התקשרתי אליו בצהריים וקבענו שנפגשים. מה-זה התגעגעתי אליו! לא ראיתי אותו כבר כמה חודשים טובים. נסעתי לגן-יבנה, ראיתי את המקום שהוא והחברים שלו עושים חזרות וכאלה. היה מצחיק. (: אחרי זה נסענו אליו הביתה. לאמיר יש את האוטו הכי שולט בעולם, זה מין ואן כזאת מגניבה בטירוף. עסוקים בלראות קליפים של ג'וב פור אה קאובוי, פספסתי ת'אוטובוס של תשע, אז לא הייתה ברירה אלא לקחת את האוטובוס האחרון של שתיים עשרה. אבל היה מזה כיף! אפילו עצרנו בדרך לאכול גלידה. באמת שנהניתי. אמיר, אני אוהבת אותך. (:

חמישי - קבלנו תעודות. ממוצע 84. מתמ' וביולוגיה הרסו לי ת'ממוצע 90+ שלי. בערב עבדתי עד פאקינג חמש בבוקר.

שישי - ישנתי עד הצהריים. לנסטיה היה יומולדת 18, מזל טוב בייב! אז בעשר באתי אליה. התפרעתי יותר מדי עם הוודקה, ככה שתוך עשר דקות כבר השתכרתי, ואחרי עוד עשר דקות כבר דחפו אותי למיטה לישון. שתיתי כמו מפגרת פשוט. בארבע וחצי קמתי להקיא. פעם ראשונה שאני מקיאה מאלכוהול.

שבת - בשמונה קמתי שוב להקיא, בתשע כבר התחלתי משמרת בוקר, שעברה איכשהו בלי התמוטטות מסויימת. אבל הבוסית שלי הייתה נורא מתחשבת וחמודה, ככה שלא היה קשה מדי. הרווחתי יפה. חזרתי בערב הביתה, התקלחתי, התארגנתי ותפסתי ת'אוטובוס של שמונה לת"א. נפגשתי עם מל שלי. :] נסענו לבארבי כפ"ס להופעה של דה פיידינג. הופעה ענקית! איליה החתיך, תעשה לי ילדים רוסיים! התפרעתי לגמרי, אין לי צאוור כרגע. היה מצחיק בטירוף לאורך כל הדרך. רוב האנשים בהופעה היו מתחת לגיל 12. היו בנות ממש מוזרות שרקדו, אוקיי? לא רוקדים לצלילי מטאל, כפרות. צריך לשחוט אתכן. הבנאדם שהבטיח להסיע אותנו למל הביתה לגמרי הבריז לנו, הבנזונה. נתקענו בכפ"ס בלי שמץ של מושג מה לעזאזל עושים. למזלנו יש לי ולמל חברה שגרה בכפ"ס, ועד כמה שזה לא נעים, התקשרנו אליה והסברנו לה ת'מצב, והיה הייתה פשוט מלכה והביאה אותנו אליה. אז נסענו אליה, ישנו אצלה עד הבוקר. אני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה. קמנו בשבע, התארגנו ונסענו כל אחת לעיר שלה. היה חום אימים.
הגעתי הביתה בעשר וחצי, אמא שלי לא כלכך מאמינה לגרסה האחרת שסיפרתי לה, אבל זה עבר כבר. אני מקווה.

ביטלתי היום משמרת, אין לי כוח לעבוד היום. מחר אני ואלעדי יוצאים, סוף סוף!

אני לא לומדת עד יום חמישי, ככה שסבבה לי. :]

יש סרט מצחיק, הלכתי לראות.

הופעת פרידה של דיסוננט - 7.4

יהיה עצוב.

My Frustration

טוב, אני לא רוצה לספר על הדברים הרעים שקרו לי יותר מדי, אני אוהבת להתרכז בדברים הטובים כשיש אותם, אבל השבועיים האחרונים הם פשוט זוועתיים. אפילו לא הלכתי להופעה של משין הד, שבניתי עליה חודשיים. [ואז אני מזכירה לעצמי שגם להורקור לא הלכתי, וזה עושה לי עוד יותר רע.]

אני צריכה לסגור עניינים איתה, פשוט לשבת ולדבר על הכל, על מה שהיה ומה שעכשיו ומה שיהיה. צריך לסיים את זה יפה, כי בכל זאת, היא הייתה החברה הכי טובה שלי במשך שנתיים ואפילו יותר, אבל זה פשוט כבר לא זה. צריך להאיר לה קצת את העינים, להסביר לה איך הדברים התגלגלו, איך שהיא פגעה בי באופן אישי, ולהודות שאחרי הכל - אנחנו כבר לא אותן חברות הכי טובות מגיל ארבע-עשרה שאהבו אחת את השנייה באופן מטורף. דברים משתנים, מה לעשות.

אנשים חדשים נכנסים לי לחיים בעוד האנשים הישנים נעלמים. אני כבר לא יודעת אם לצחוק או לבכות, כי זה קשה להיפרד מאנשים שאני רגילה אליהם, אבל זה פשוט לא בריא לי להיות בקשר איתם.

אני מרגישה שאני משתגעת לפעמים, אני קרועה מכל הצדדים וכועסת על כל העולם, כשאף אחד לא אשם.

טוב, נמאס לי לדבר על הדברים הרעים.

האבא הביולוגי שלי מגיע לארץ ביום ראשון, מסתבר. לא ראיתי אותו בחיים. [מגיל שנתיים, אבל מן הסתם זה לא נחשב]

הוא ואמא מדברים בחופשיות, כאילו שהם לא היו בקשר חמש עשרה שנה, זה כלכך מוזר. אני לא מסוגלת לדבר איתו בטלפון, כל העניין הזה הזוי ברמות, כאילו. לפגוש את האבא האמיתי שלי? בחיים לא תיארתי שזה יקרה. אמא שלי אמרה לו ולי שעדיף שקודם כל אני והוא ניפגש לבד, רק שנינו, ונדבר. בקיצור, זה הולך להיות ביזארי לחלוטין, מה כבר יש להגיד לו?

הדבר העיקרי שאני צריכה ממנו זה האישור לדרכון. בגללו לא יכולתי לסוע לחו"ל, לכן אני מנצלת את השהות שלו בארץ, ונלך לעשות דרכון.

אני נוסעת לפסטיבל הלפסט בצרפת בסוף יוני, לאיזה שבוע. הולך להיות פשוט בנזונה. :] אני נוסעת עם אמיר ועם אופק.

על פסטיבל ואקן אני גם בונה, אבל זה תלוי אם יהיה לי עם מי לנסוע. אני לא אסע לבד, מן הסתם. אבל בואקן צ'ילדרן מופיעים [!!!], אני חייבת, כוסעמק. :/ בהלפסט אני אראה את אופת' שוב, ואת ג'וב! ועוד הרבה להקות טובות.

שיאללה, הזמן עובר כלכך מהר, כבר פאקינג אמצע מרץ.

יום ראשון יש לנו מפגש עם חיילים מסיירת גולני, שיאללה, כבר חפרתי לכל העולם על זה.

יום שני יש תרומות דם, משהו? טוב שעוד לא התקעקעתי. אגב להתקעקע, זה כבר סגור עם אמא, היא כנראה עיכלה. היא רק ביקשה שזה לא יצא מכוער ושאני אתייעץ איתה ועם אבא מה לעשות, איפה ומתי. וואו, אני ממש מרגישה שזה הקעקוע "שלי"...

טוב, יש עוד זמן. אם הנסיעות יצאו לפועל, הקעקוע יתבצע כבר אחרי יומולדת שמונה עשרה.

מאיזו שהיא יציאה השבוע,

שימו לב מה כתוב לי מצד שמאל ליד הראש.

ראש כחול!

מי, אני?

נע.