המלאך עם אות הקין

בכזה רוך אתן מתנהלות, בארשת תמימות, במטעפת עדינות, מרחפות כמלאכים מימי קדם.

אך ליבכן הפכפך ושחור כבזלת , המסיכה שלכן נושרת ועדיין אינני מבין מי אתן, 
אני מוצא את עצמי נמשך אליכן כאש ללהבה, ככבש אל גוב האריות.
אני לא מסוגל יותר, אני כזה תמים, כזה אידיוט, כולם הזהירוני, אך אני צחקתי בפני הסכנה וכעת אני ממרר בבכי.

המסיכות נשרו מעל פניכן, כעלים הנושרים בסתיו, ואילו אני עדיין מרחף בהזיית אביב מתוקה. 

הייתי בטוח שהפעם זה יהיה שונה, אבל מצד שני אני תמיד בטוח שהפעם זה ישתנה.

הזדמנות רודפת הזדמנות, מחילה גוררת מחילה, דלתי נטרקה ואלפי חלונות נפתחו בחדרי ליבי,
אלפי חלונות נפתחו אל תוך חדרי ליבי, ואתן הזדחלתן פנימה כנחש.

לא יודע למה אני מתעקש להאמין בכן.
לא יודע למה אני בטוח שאיפשהוא יש בכן עולם של טוב למרות שכבר מזמן גיליתי את האמת.
אני אוהב אותכן בכל ליבי, את דמותכן ציירתי בכל צבע אפשרי, ניגנתי בכל תו שקיים, לא חסכתי שכן נדמתן לי כמלאכיות.
אך לא ידעתי שאתן, שלושתיכן, מלאכי חבלה.

במחשבה שנייה, ידעתי, אך מוחי מיאן להפנים, וליבי סירב להאמין.

מכלול הטוב שראיתי בכן, אינו אלא אחיזת עיניים כדי להסתיר את מכלול האינטרסים המניע אותכן.

נשיקותיכן הרכות, הינן רק אמצעי להמם אותי לקראת דקירת הסכין.

לרגע אחד לא חשבתן עליי, רק על המשחקים הקטנים לתועלתכן האישית.
תמיד הלכתי לאור היקרות שהפצתן, ועכשיו חשיכה.

הרי אתן מגורשות לי, הרי אתן ארורות לי, תתעללו במישהו אחר והניחו לי לקיומי הדל והדלוח.

כי אין פה "באושר ועושר" , יש רק כאב ודממה וצעקה שבפנים.

כל כך קל לחשוב שאנחנו בורג במערכת, שאנחנו כגרגיר חול בחוף,
כמה קל להאמין שהשליטה על חיינו נמצאת אצל כמה עלומי שם בחליפות עם תארים נוצצים,
אבל האמת היא שבמידה רבה יותר ממה שקל להודות- אנו אחראים.
והאמת גם שבמידה קטנה יותר בהרבה ממה שנרצה להאמין- אנו אכן קטנים.

את הגיהנום עלי אדמות - אנו יוצרים במו ידינו, 
אך לצערי, מניסיוני את גן העדן עלי אדמות- יוצרים הזמן והנסיבות.

חטאתי בנתינת אמון מוגזם בטוב האדם,
טעיתי בהמעטת החשיבות של שמירת הסטטוס-קוו. 
כשרק נותנים, צריך לקחת בחשבון שבסוף אולי נשכח איך לבקש.
כשרק לוקחים, בסוף ישכחו שלפעמים גם אתה נשבר.

אני כלוא בתדמית שאני לובש כל יום, בחיוך המזוייף, באשליה שאני יציב כסלע.
אני חופשי בכאבי , בדמעותיי, רק כאשר אני עולה לבדי על יצועיי לפני השינה.
בחיי ציוויתי לאחרים חיים, בחיי עשיתי לעצמי את המוות.

חשבתי שלתת אהבה , משמע לקבלה בחזרה - אך התבדיתי.
ואז הגעת, הבלחת לחיי בסערה, ולצערי הוכחת שהתבדיתי מוקדם מידי.
אני בטחתי בך בכל תחום, בטחתי בך כדי שאוריד את המסיכה,
ועכשיו שאני גלוי, אני מפחד כל הזמן, אני רוצה לצעוק מאושר, ובא לי לבכות מכאב.

כה אכזרית הקלות הבלתי נתפסת שקושרת בקשרי עב - בין אושר עילאי לכנפי הצער הנצחי.