הינה משהו שכתבתי לפני שנתיים\שלוש ותכננתי לפרסם כאן ביום השואה. זה אף פעם לא הסתדר לי כי לא הספקתי לכתוב את הכל בזמן ולכן תמיד דחיתי את זה לשנה הבאה שתבוא. הפעם החלטתי No more והינה עכשיו אני מוצאת עצמי יושבת עד שעה מאוחרת בכדי לסיים מלאכה שהתחלתי לפני שנים. קריאה מהנה (:
לא גדלתי בצל השואה. אינני דור שלישי לניצול שואה. אף אחד מסביי או סבותיי לא היה שם. קשה לי להתחבר ליום הזה על כן. אך אל תתנו למילים אלו להטעות אתכם – אינני מזלזלת ביום זה או בניצולי השואה וצאצאיהם. כמובן שגם אני מתעצבנת אל מול היחס המחפיר שמקבלים ניצולי השואה מהמדינה וכולי וכולי... אך לא על כך באתי לדבר. רציתי לשתף אתכם, ולו במעט, באחד מסיפורי ההיסטוריה המשפחתיים והאישיים שלי. סיפור שתמיד ליווה אותי כצל כהה, שהיה – ונשאר – שזור בין זיכרונות הילדות שלי.
כשאני חושבת על סבא שלי אני חושבת על גיבור על, כשאני חושבת על גיבור על אני חושבת על סבא. ברצוני לספר לכם סיפור אחד בלבד מיני רבים – את סיפורו של סבי מצד אימי; סבא דוד ז"ל, או כפי שנהגנו לקרוא לו; סבא דודו. סבי נולד ב- 16.11.1918 בעיר קישינב שבבריה"מ לשעבר באזור שנקרא בסרביה (למרות שהיוותה חלק מבריה"מ, היו תקופות בהן העיר הייתה נתונה לשליטה רומנית ולכן דיברו באזור גם רוסית וגם רומנית). כיום עיר זו היא בירת מדינת מולדובה. סבי היה בן למשפחה בת 5 ילדים: איזיה (יצחק), יאשה (יעקב), דוד (סבא שלי) מישה (אחיו התאום) וסופיה בת הזקונים. וההורים: ישראל (סרול) גלמן ואנה (חנה) לבית אגשטיין, אשר הם ומשפחותיהם ניצלו בילדותם מהפוגרום הידוע שהתרחש בעיר קישינב.
סבא שלי ואחיו התאום מישה הם תוצר של ה"בייבי בום" של מלחמת העולם הראשונה. לפי הסיפור המפורסם, אבא שלו שהיה מגויס לצבא, "הבריז" לכמה זמן כדי לראות את משפחתו, והתוצאה הייתה התאומים הזהים; דוד ומישה. למשפחתו של ישראל גלמן היה מפעל טקסטיל אשר הולאם על-ידי המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, וכאשר המצב הכלכלי הורע והם נאלצו לעבור לעיר גלץ שברומניה ומשם לבוקרשט, בירת המדינה. הבנים יצאו לעבוד לאחר סיום הלימודים וסבא שלי עבד בחנות טקסטיל. יחד עם זאת הצמא לידע והשכלה לא פסק, ובשעות הערב נהגו כולם לקרוא וללמוד ללא הפסקה. כך סבי החל ללמוד בעצמו אנגלית (שפה שבה שלט ברמה מאוד גבוהה) ואף החל את אוסף הבולים שלו שבאמצעותו אהב להפליג לעולמות רחוקים... ישראל, אבי המשפחה, לקח בצורה מאוד קשה את ההרעה במצב הכלכלי של המשפחה, דבר שהוביל לכך שהמשפחה הפנתה עורף לדת וניהלה אורח חיים חילוני. סבי אפילו לא זכר אם עלה לתורה בבר המצווה שלו, אם כי המשפחה נהגה לציין חלק מחגי ישראל.
סבא שלי ואחיו מישה היו פעילים מילדותם בתנועת הנוער הציונית "גורדוניה", והאח הגדול איזיה היה פעיל בתנועה הקומוניסטית. עם תחילת מלחמת העולם השנייה שילם האב ישראל גלמן ממיטב כספו על מנת לאפשר לתאומים דוד ומישה שהיו אז בני עשרים, לעלות על אוניות מעפילים בדרכם לפלשתינה. סבא שלי עלה על האוניה "הילדה" ואחיו מישה על ה"טייגר היל". האוניה של סבי יצאה לדרך ב- 1939 ולאחר מסע מפרך של שלושה חודשים הגיעה לחופי הארץ. כאן, חיכו להם הבריטים, תפסו את המעפילים והושיבו אותם במחנה המעצר בעתלית; שם סבא שלי היה עצור כחצי שנה. תנאי המחנה היו מאוד קשים. עשרות אסירים שוכנו בצריף פח בצפיפות. כדי להעביר את הזמן נהג סבי לגלף בעץ ואפילו גילף לוח וכלי שחמט; משחק אשר היה אהוב עליו. לאחר השחרור מהמחנה נסע לקיבוץ חניתה בעקבות אחיו מישה, אשר הצליח לחמוק מגורל דומה ביחד עם עוד מעפילים, לקפוץ מהאוניה מול חופי תל אביב, לשחות לחוף ולהשתלב בין אנשי ה"הגנה" שחיכו להם. בחניתה הזמנים היו קשים מאוד; סבא דוד עבד יחד עם חברי הקיבוץ בעיקר בפינוי אבנים וסלעים מהשטח אשר לא אפשר חקלאות. בשעות הערב המשיך סבי ללמד את עצמו אנגלית "ולבלוע" ספרים בעיקר בנושאי היסטוריה וגיאוגרפיה; תחומים שאהב במיוחד. כדי להדגים את המחסור באוכל שהיה באותם ימים בקיבוץ, נהג סבי לספר בצחוק שאוכל לא היה הרבה חוץ מקישואים, ולכן למנה ראשונה היו אוכלים סלט קישואים, אח"כ מרק קישואים, אח"כ "בשר" קישואים ולקינוח קומפוט (לפתן) קישואים...
מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה וגם העימותים עם השלטון הבריטי. אסיפת החברים בקיבוץ הצביעה מי מהחברים יישאר ויחבור לפלמ"ח ול"הגנה" במלחמה נגד המנדט הבריטי, ומי יצטרף לצבא הבריטי כדי להלחם בנאצים. סבא שלי ואחיו נשלחו להתגייס לצבא הבריטי. הם שירתי בבריגדה העברית בגדוד התובלה, והתקדמו עם כוחות הצבא הבריטי אשר לחמו בנאצים. תחילה במצרים, במדבר המערבי ובלוב. את ליל הסדר של אותה שנה הם ציינו ביחד עם יהודי טריפולי אשר ניצלו מגורל דומה לזה של יהודי אירופה. משם הם חצו את הים התיכון דרך מלטה, ומשם לאיטליה, אוסטריה, גרמניה והולנד. בבוקר הובילו מסעות עבור הצבא הבריטי ובלילה סייעו בסתר במסגרת מבצע ה"בריחה"; הברחת הניצולים היהודים ממחנות הפליטים אל נמלי הים בהם הועלו על ספינות מעפילים בדרך לארץ ישראל (פלשתינה). בינתיים, לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, התבשר לסבי כי *הוריו נספו במחנה הריכוז טרנסניסטריה שבאוקראינה, ומאוחר יותר נודע לו שגם אחיו יאשה נספה ביחד עם ההורים. האחות הצעירה סופיה, אשר שרדה את השואה ביחד עם בני משפחה שנמלטו לטשקנט, חלתה בסכרת לאחר שנודע לה על גורל ההורים. למרבה הצער משלוח האינסולין שסבא שלי ארגן בכדי להציל אותה, לא הגיע בזמן והיא נפטרה כשהיא רק בת 25.
מלחמת העולם השנייה הסתיימה וסבי חזר לארץ. זכויות של חייל משוחרר לא חיכו לו כאן והוא ואחיו התאום היום שניהם לבדם. קשר המכתבים עם האח הבכור איזיה נמשך עוד זמן קצר לאחר המלחמה, עד שלפתע הוא כתב שהוא עוזב את מקום מגוריו ושהוא ייצור קשר מהמקום החדש. מאז הקשר הופסק וסבי לא הצליח לברר מה עלה בגורלו. סבי היה בטוח שהאח מצא את מותו בגלי הרציחות של הרודן סטאלין, עד שבשנות ה- 90 התחדש קשר המכתבים עם האח איזיה באמצעות קרובי משפחה שעלו לארץ. למרבה הצער זה לא נמשך זמן רב כי איזיה היה מבוגר, חולה ולכן נפטר.
עם קום המדינה ופרוץ מלחמת השחרור, לא היה זמן לסבי לצאת בריקודים והוא גויס לצה"ל כמוביל משוריינים בדרך לירושלים הנצורה. סיפור מפורסם אצלנו שהתרחש באותם ימים, היה כאשר בזמן נסיעה באחר המשוריינים, התחלף סבי עם אחר המובילים האחרים (החלפת תורנויות נהיגה) ובדיוק באותה שנייה חדר כדור לתוך המשוריין והרג את הנהג שבדיוק התחלף עם סבי. אין צורך להסביר איפה אני הייתי היום במידה וסבי לא היה מתחלף עם אותו נהג בזמן...
עם תום מלחמת השחרור עבד סבי כנהג משאית, כמורה דרך וכנהג מונית. הוא היה ממייסדי תחנת המוניות "הבימה" בתל אביב ונהג להסיע כמה מהשחקנים המיתולוגיים של התיאטרון הלאומי. בהמשך עבד בתחנת המוניות כפקיד סדרן עד שלאחר גיל 80 החליט שהוא רוצה לפרוש. סבי דוד גלמן נפטר בשיבה טובה ב- 29.05.2007.
*כשאמרתי שאינני דור שלישי לניצולי שואה התכוונתי לכך שאף אחד מהסבים והסבתות שלי לא היה שם. המשפחות של שאר הסבים שלי כן הצליחו להתחמק כולם מציפורניו של השורר הנאצי, ואילו רק משפחתו של סבא דודו אכן נספתה כמעט כולה בשואה. אולם מעולם לא היה לי מקור ראשון במשפחה (סבים וסבתות) שייספרו לי מה קרה שם, ולכן אני נבדלת מאנשים אחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Stardust!