הפנקס

בס"ד

הסוד של רונה

הכל התחיל מאותו יום בו הייתי בבית ספר בתחילת כיתה י'. שובצתי לכיתה עם כמה מחבריי הטובים.

גם רונה הייתה אמורה להיות איתי.

רונה. רונה שהייתה מושלמת בעיניי. היה לה את החיוך הכי מקסים שראיתי, והוא תמיד נסוך על פניה. היה לה יופי רגיל, ובו זמנית, המיוחד ביותר.
מתולתלת כזו, עם שיער חום ועיניים חומות בהירות. עורה הבהיר לעיתים נראה אפילו זוהר במקצת מהגדר הנורמלי. היא אחד מן האנשים עם הלב
הכי רחב שהכרתי,היא תמיד ידעה להיות ה'כתף התומכת' של כולם גם אם הם לא היו מקבוצת החברות הטובות שלה. היה לה לב טוב. לא היה ספק בכך בכלל.

יכולתי לשבת במשך שעות כך ולחשוב עליה. אני יודע בוודאות שאיני היחידי. לרונה לא היה חבר והרבה מחזרים היו לה. אבל את כולם היא דחתה,
ואף אחד לא ידע מדוע.

באותו יום של תחילת כיתה י', רונה לא הייתה.

לא ביום שאחריו, וגם לא לאחר מכן.

בהתחלה, התרוצצו שמועות רבות ביננו. שמענו על אנורקסיה, על מעבר לחו"ל בגלל קידום שאביה קיבל, אחר כך, נאמר שזה היה בגלל סכסוך רציני בינה
לבין שתי חברותיה הטובות, ואז זה שוב חזר לאנורקסיה.

אבל אף אחד לא ידע באמת מה קרה לרונה.

אני זוכר רגעים יפים שהיו לי איתה. שלעולם לא אשכח כמו למשל בטיול השנתי האחרון. היינו צריכים לקפץ בין סלעים והיה איזה סלע גבוה במיוחד בו היא מעדה.
הייתי לידה במקרה ומאותה נקודה נתתי לה את ידי כדי שתוכל להיעזר בה. זה נמשך כך עד סוף המסלול. אני זוכר כמה וכמה מבחנים שישבנו יחד והיא
עזרה לי ו'הגניבה' אליי תשובות. והרגע הכי מיוחד שהיה לנו יחד היה באחד החופשים שישבנו כל החבר'ה בפארק ליד האגם. היה זה רגע אחד בו נשארנו
יחד ולבד, רק אני והיא, דקות ספורות.

כששאלתי את חברותיה, פעמים רבות, היכן היא, מעולם לא קיבלתי תשובה.

פעם אחת, חברה טובה שלה שאלה אותי מדוע אני כל כך מתעניין?

אבל הפעם היה תורי לא להגיב.

מה יכולתי לומר לה? אני אוהב אותה? היא מצאה חן בעיניי, ועכשיו, נעלמה לה מבלי לומר דבר, מבלי להיפרד?

שאלתי אותן אם יכול להיות שאראה אותה שוב? הן ענו שלא. לא בבית הספר לפחות.

עלה בדעתי לא פעם, להתקשר. ככל שהזמן חלף הדבר נראה לא ראוי יותר ויותר. לא היה לי איתה מעולם קשר מעבר לבית הספר,
לא הייתה סיבה להתחיל אותו עכשיו כשהיא איננה.

אט אט כבר לא היו יותר שאלות.

רונה הייתה תעלומה. סוד. חידה לא פתורה.

מאין שליח משמיים שהיינו צריכים לפגוש ועזב אותנו ללא התרעה מוקדמת.

בשבילי, היא הייתה מלאך.

חלפו שנותיי בתיכון והנה הגעתי לצבא.

למרות הפצרותיה הרבות של אימי, מבלי להתפשר, מצאתי את עצמי בכומתה חומה ונעליים שחורות.

מערכות יחסים ארוכות מעולם לא היו לי עד לאותה התקופה. אף אחת לא הגיעה לקרסוליה של רונה.

היא תמיד הייתה במחשבותיי 'על אש נמוכה', ובכל זאת, תמיד הייתה שם.

ניסיתי לשדל את עצמי לשכוח את אותה נערה שנעלמה לה.

לא נחלתי הצלחה. זו לא הייתה אובססיה, הפרעה טורדנית. היו אלו רק רגשות שלא הצלחתי להעלים.

הזמן חלף לו לאיטו. הצבא משנה אנשים, אין כל ספק. אני השתנתי. מצאתי את האמת שלי.

פתחתי את הלב שלי וכשהלב נפתח, אז אפשר להקשיב. הקשבתי למה שהנשמה שלי ביקשה.

חזרתי בתשובה.

זה לא היה מהיר, זה לא היה קל. אודי. חבר יקר שלי, שהיה לי לאח, בדרכו שלו, ידע להראות לי את הפן היפה של היהדות.

הצד שלא כל כך יצא לי להכיר בבית מסורתי ואף פחות מכך.

במהלך אחד המבצעים, נפצעתי באורך בינוני.

את הובלתי לחדר המיון אני זוכר במעורפל בלבד.

לעומת זאת, את ההתעוררות שלי אני זוכר היטב. פתחתי את עיניי לאט לאט. האור הלבן המסנוור של בית החולים נגלה לעיניי.

גופי היה כבד וחלש. לא ניסיתי לזוז. לאחר חצי דקה בערך נכנסו שני רופאים ואחות מתולתלת עם צבע עור בהיר ועייניים חומות.
לבושה בחצאית ג'ינס שעברה במקצת את הברך, עם חולצה ששרווליה עברו את מרפקה.

היא הייתה מרשימה יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותה. לא נדרשו לי יותר משלוש שניות בכדי לקלוט מי עומדת ממש מולי.

האחת והיחידה. זו עם החיוך המקסים. זו שאף אחת לא הגיעה לקרסוליה. זו שדמותה בעיניי היא למלאך. זוהי שהייתה לסוד, לחידה לא פתורה.

רונה.

לא הוצאתי הגה מפי. לא הייתי המום, אך עם זאת הייתי כל כך שקוע בה.

היא לא הביטה בי. ולא ניסיתי למשוך את תשומת ליבה.

בלב שלי ידעתי שזה לא נגמר.

צדקתי. זה רק התחיל.

בכל לילה במשך שבוע שלם שהייתי מאושפז, רונה הייתה נכנסת לחדרי.

לבדוק את מצבי שהלך והשתפר, ולמלא את תפקידה בתור אחות בית חולים.

בפגישתנו הראשונה, לאחר התעוררותי. שנינו זיהינו אחד את השני, לא טרחנו אפילו "להציג את עצמנו מחדש".

באורח פלא, דיברנו כאילו הנתק בינינו מעולם לא התרחש.

הזמן האהוב עליי ביותר בכל אותה תקופה היו אותם ביקורים קטנים של סוף היום שהיא הייתה נכנסת לעשר דקות, מקסימום רבע שעה.

היינו מחליפים מספר מילים בנינו, לעיתים משחזרים נוסטלגיות וחוויות בלתי נשכחות. אני סיפרתי לה מה עבר עליי בכל אותה תקופה,
מה קורה עם שאר החבר'ה שלנו, ואפילו על הכיפה שעיטרה את ראשי.

והיא, היא סיפרה לי מה עבר עליה. היא גילתה לי את ה'סוד'.

רונה עברה לבית ספר דתי בצד השני של העיר שלנו. היא רצתה להתנתק. להתחיל מחדש. ולכן לא סיפרה על כך לאף אחד,
פרט לחברותיה הקרובות.

היא משפחתה חזרו בתשובה לאורך שנות לימודיה המוקדמות.  אך בכיתה י', היא הרגישה שהיא הייתה צריכה לעשות צעד.

והיא עשתה אותו. היא בקשר עם מספר מזערי ביותר של חברות אמיתיות שנשארו לה משם. והיא חיה מאושרת ושלמה עם עצמה, ועם מה שבחרה להיות.

ביום האחרון לשהייתי בבית החולים, לא הייתי מוכן לפספס את אותה הזדמנות שהכין לי הגורל.

הזמנתי את רונה לקפה.

היא הסכימה.

הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער

מקווה שאהבתם.

אצבעונית.