אולי זה קיטשי מצידי לאהוב כ"כ את השיר מעליות של דודו טסה, דווקא בגירסת הדואט שלו (עם רוני אלטר).

אבל פתאום קלטתי למה אני אוהב את הגירסה הזו, מה הנקודה הספיציפית שכלכך גורמת לי להתרגש.. 

לא יודע למה, אבל כל פעם שרוני שרה את המשפט (וכשזה בגירסה הזו המשפט הפך להטייה של מאישה לגבר) "אתה יפה אלוהים יודע כמה.." 

יש לי צמרמורת בגוף, פתאום קלטתי שאני כאילו מדמיין שהשורה הזאת נאמרת אליי, אני ממש מפנטז כאילו מישהי אומרת את זה לי... 

אני חושב שתמיד רציתי להיות מאלה שבנות מרכלות עליהם מאחורי הגב, בקטע הטוב כמובן, מהגברים הנחשקים האלה שוברי הלבבות, אף פעם לא הייתי כזה, אף לא אמרו לי שאני יפה (חוץ מאמא שלי, סבתא שלי וקרובי משפחה), באלי שמישהי אובייקטיבית תגיד לי את זה פעם.. לא "חמוד", לא "נחמד" לא מצחיק, יודעים מה גם לא "נראה טוב".. שמישהי תסתכל לי בעיניים, שאראה את השפתיים שלה זזות ואשמע את צלילי פיה אומרת לי "אתה יפה, אלוהים יודע כמה.." 

למה זה כלכך אכפת לי? למה אני מפנטז על זה כלכך? זה הרי כלכך רדוד ושטחי.. לא יודע להצביע על סיבה ספציפית, זה פשוט חסר לי.