אני לא טובה במילים
ואני ממש לא טובה בלהביע את עצמי
אבל בעודי מעיינת בתמונות של ילדים בפולין
לאט לאט עולה בי הכעס כלפיהם
אני מוצפת רגשות ואני רוצה רק לצעוק ולצעוק
למרות שאני יודעת שזה לא יעזור
הם מתהלכים שם עם דיגלי ארץ ישראל שלנו
הם כותבים משפתים כמו שאיפה שאנשים צעדו אל המוות
אנחנו צועדים לחיים .
ואני מתפוצצת .
אנשים מטיפים לי על כמה המסע בפולין חשוב
על כמה חשוב להיות שם ולהבין את השואה
שכזה מסע ישנה לי את החיים
שהשואה זה משהו שקרה בעבר
וכולם ניהים רגשנים יתר על המידה כאשר שומעים את המילה שישה מליון
זה לא נקלט וזה לא נשמע אמיתי
אותנו לקחו לשמוע כמה וכמה סיפורי שואה נוראיים
והם, כשהם יחזרו משם ויגידו לי כמה היה שם נורא
וכמה הם כרגע מעריכים את החיים
אני אגיד להם לסוע כמה קילומטרים, ובמקרה הרע ללכת כמה צעדים
ולראות איזה שואה כרגע מתקיימת בבתי המטבחים
שואת בעליי החיים
ואני אצרח ואצעק ואבכה ואתעצבן אם תגידו לי שזה שונה
למרות שאני יודעת, שזה לא יעזור
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
זאת שחושבת אחרת