יומנו של בן ישיבה

פתאום התברר היקף העשייה. הדברים שנשארו מיותמים, קטועים. פתאום התבררה לי המשמעות של להיות יתום. כך פתאום, כשקמנו לפני שבוע מן השבעה.

אבא לא אהב תארים. הוא היה ראש ישיבה, אבל התנהג בפשטות. והכבוד, מסתבר, לא ממש רדף אחריו. אבל את ההערכה שרחשו לו אנשים אי אפשר היה להסתיר. פתאום, אחרי השבעה, גיליתי שאני בעצם לא יודע הרבה על ניהול מעשי. את הרוב הגדול השלים בעצמו, ובכל זאת נעזר בי ונתן לי להרגיש שאני עושה עבודה קריטית. פתאום, אחרי עלעול בקלסרים וקריאה של מכתבי התנחומים שקיבלנו, גיליתי כמה התאמץ לעזור לאנשים מכל קצות תבל וכמה יגע להגדיל תורה ולהאדירה. כמה התאמץ למרות הסבל שעבר בכל אותן שנים כשבגופו קיננה מחלה קשה. כמה התאמץ להסתיר את כאבו האישי ולשמח אחרים, גם אם לצורך זה היה עליו להתנהג בצורה שאדם במעמדו היה מחשיב לפחיתות כבוד.

ואני? לא הייתי המעולה שבבנים, בלשון המעטה. כיבדתי אותו, אבל הייתי שחצן. ניסיתי לא לצער אותו, ובכך ציערתי אותו יותר. כשבשבעה אמרה לנו הדודה שלי שמגיע לנו כל הכבוד על כך שסעדנו אותו ולא משנו ממיטתו בשבועותיו האחרונים בבית החולים, רציתי רק לדפוק את הראש בקיר, כי אני יודע שאני לא ראוי לשבח. כי אני יודע שעיגלתי פינות ושיכולתי לעשות הרבה יותר. ואחרי הכל, לא הספקתי לבקש ממנו סליחה. כי לא האמנתי שזה יגיע. לא האמנתי שזה יקרה לאבא שלי שידע לחייך ולהסוות את הכאב, לא כשהרופאים הודיעו לנו שהמצב סופני, וגם לא כשהרופאים כבר נדו בראשם וכשהאחיות ניגשו בעצלתיים לבצע בו החייאה בדקותיו האחרונות, כשהדופק נחלש. הייתי בטוח שהוא עוד יקום. כי אם מישהו צריך ללכת, זה אני. לא הוא. את בקשת הסליחה שלי נאלצתי לבקש כבר לפני הגופה הדוממת, מכוסת הטלית. במקום הספד, שאני לא ראוי לשאת.

קשה לי לבטא כאב. אני לא רגיל להכיל אותו במילים אחרי שנים של שתיקה. כשאני מנסה בכל זאת לתאר לעצמי את מה שאני מרגיש, צפים לי רק פסוקים ממגילת איכה, וזה כל כך אבסורדי לגלות שהייתי זקוק לאסון כזה כדי להבין את הסבל של זמן החורבן. אני לא רוצה את הכאב הזה. אני לא רוצה לקבל את העובדה שהאדם שראיתי חי ועירני נגוז יום אחר כך ואיננו. דוקא עכשיו, כשאני כן רוצה לדבר על מה שאני מרגיש, נשאר לי רק הקיר. אז אני מעדיף לספר לעצמי שזה לא קרה. אני יודע שהוא נפטר, אבל לא זו הסיבה שהוא לא נמצא כאן כרגע. הוא פשוט נמצא כרגע במקום רחוק, והוא מתגעגע אלינו כמו שאנחנו מתגעגעים אליו, והוא עוד ישוב. הוא עוד ישוב ונוכל שוב לשוחח. הוא עוד ישוב ויוכל להתיר לי את הספקות בתלמודי, אז אני אכין אותם ברשימה, שתהיה זמינה לעת מצוא.

אבא לא השאיר צוואה. אני משער שהוא פשוט לא רצה לחשוב על המוות, ושגם יום לפני כן לא ידע שזה יומו האחרון. קצת כמו שאני לא האמנתי, גם כשהרופאים אמרו לי שאין דרך אחרת. הצוואה היחידה שנותרה לי היא ההדרכה שלו, הדרך שסלל והחינוך שחינך אותי. הרצון שהביע הוא צו ודרך לחיים, ועד כה לא כיבדתי אותו כפי שהייתי צריך. אני מתפלל שיהיה לי הכוח הנפשי והרצון לעשות זאת לפחות מעכשיו, כדי לכבד את זכרו. שלפחות יהיה שלם החלק של "מכבדו במותו".

מעל קברו הפתוח לא יכולתי להתרכז ונשאתי תפילה בלי הרבה מחשבה, אבל עכשיו אני כבר יכול להתכוון לזה. אז יהי רצון שייגמר כבר הסבל. לא רק הסבל האישי שלי, אלא של העם כולו השרוי בגלות, ושל השכינה השרוייה בעפר. יהי רצון שיתקיים בנו מאמר הכתוב "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ה' אלוהים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה כה, ח). יתגדל ויתקדש שמיה רבה.

במסתרים תבכה נפשי.

חותם בדמעה,

בן ישיבה.