ועכשיו כשאין שמיים
רק עננים של חוסר ודאות
ונדמה שאין סיבה לחיות
אם אין סיבה למות.
לפעמים אני פוחדת
להגיד לך את האמת
לפעמים זה כמו הסוף
נרדם לרגע באמת.
עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר, עד שזה עבר
עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
אני כאן ואתה שם.
ועכשיו כשאין שמיים
רק רסיסים של חוסר הבנות
ונדמה שאי אפשר לראות
ולא נשאר מקום לטעות.
לפעמים אני פוחדת
להגיד לך את האמת
לפעמים זה כמו הסוף
נרדם לרגע באמת
עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר, עד שזה עבר
עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
אני כאן ואתה שם.
אני כזאת שקרנית פתלוגית, אני כבר לא יכולה לשלוט בזה, 90% אני פשוט משקרת! בלי שאני ארגיש השקר נפלט (ורוב הפעמים אין צורך בו אפילו).
אני רוצה להיות בדיכאון בלי שתגיד "שוב פעם נפלת?" בנימה מעצבנת.
אני רוצה להפסיק לאכול לעולם בלי שתגיד "תמר, זה לא טוב שאת לא אוכלת".
אני רוצה לחתוך בלי שתתאכזב והלב שלך יקרע למליון חתיכות.
אני רוצה שכשאני רוצה להיות לבד, להיות לבד בלי שתגיד "למה את לא רוצה להיות לידי?".
אני רוצה להיות ערה כמה שבא לי בלי שתגיד "למה לא הלכת לישון? את הופכת שעות וכל הבלה בלה"
אני לא רוצה שכשמחר שאני אקום תגיד לי "את רואה מה קורה שלא הולכים לישון ועייפים?"
אני רוצה לא לתת לך חשבון על למה אין לי כח, למה אני אוכלת שוקולד, למה אני לא יודעת למה נפלתי, לאן הלכו ה-cheek bones, ולמה אני לעזאזל אני מרגישה איך שאני מרגישה.
רד ממני.
פעם הקריזות שלי היו בלי לתת חשבון לאף אחד. היה לי טוב ככה.
לא, אני לא רוצה להיפרד ותפסיק לחשוב/לשאול אותי כל פעם שאולי נראה לך שאני רומזת.
אני פשוט רוצה שקט, שאף אחד לא יטריד אותי.
אוף, אני כל כך לא רוצה לחתוך! לא חתכתי כבר מעל לשנה. זה כמו שמפסיקים לעשן וכולך מתלהב ומשתחצן 'כן, אני לא מעשן כבר המון זמן', מגיע הביתה ולוקח סיגריה.
הגוף שלי מתקפל למליוני קיפולים והחזה שלי נסחט כמו סמרטוט של ספונג'ה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
