בא לי להקיא. לא, אשכרה הכל עולה לי למעלה.

זה קורה כשאני חושבת על החיים, על העולם.

שלי, בכללי, זה לא משנה, פשוט איכסה.

אני לא מתאימה לפה.

לא, בכלל לא מתאימה לפה.

מה אני פאקינג עושה כאן?

מישהו? למה? יש תשובה?

כן אה? להרבה שאלות אין תשובות...

איזה קטע אם אני הנורמלית וכולם פה המשוגעים?

כמה אני אצחק...

כל הרגשות האלה...בלע.

והכדורים האלה...

אין לי כבר כח להסתכל אליהם בטח שלא לאכול אותם 3 פעמים ביום.

כולם נראים לי עקומים.

לא יודעת מתי זה התחיל לי, אבל יש לי תחושת גועל כזאת מאנשים.

כן, לפעמים זה קורה עם חבר שלי אבל זה נדיר.

יש לי פרצוף (פנימי כזה) של 'פפף'.

וואי איזה סוציופתית נהייתי.

טוב, אני כבר לא ממש רוצה להיות בחברת אנשים...

והתאבון נעלם לי.

איזה נוח מצדי דווקא שאני רוצה להרזות...

אני אומרת לכם זה פסיכולוגי משו פחד, תת-מודע ושיט.

טוב הלך לי המוד של הכתיבה לעזאזל.

לא בא לי ללכת מחר לארוחה עם חבר שלי בטח שלא ללכת אליו.

רוצה להיות במיטה עד סוף העולם.

I don't know who you are
But you seem very nice
So will you talk to me
Shall I tell you a story
Shall I tell you a dream
They think I'm crazy