אני פאקינג לבד.

עובדה, חזרתי לכתוב בבלוג.

אני יושבת פה, לבושה ליציאה, מאופרת, עם מגפיים. מחכה שיקרה נס.

יש לי "חבר'ה" -אע- כבדהו וחשדהו, אף אחד לא רצה לצאת, חלק עובדים.

היחידה שיכלה לצאת איתי ובחרה שלא - בחרה להסתלבט עליי שהיא תצא איתי לפאב.

אני מרגישה שאני יושבת לכולם על הווריד-ואני לא-וזה פשוט עצוב.

מתי לא הייתי לבד? שהיה לי חבר. כן זה נגמר בסופו של דבר. סיפור של שנתיים וחצי ללא מוצא.

אז עכשיו אני מסתכלת על התקרה, על הקיר, בוהה במסך המחשב. מקווה לנס.

זה ידוע שהלילה יגמר עוד רבע שעה ג ג.

בוהו.