The Fantasy

קוראים נאמנים יקרים שלי, אני באמת באמת מצטערת על האיחור. אתם יודעים מה זה תקופות עמוסות, לימודים, עבודה...

אבל בכל זאת יש חדשות משמחות. עם בערך 5 בגרויות מאחוריי, נותרו רק עוד 4 (+מועד ב' במתמטיקה)! ואז - I'm free!

בכל אופן...הנה לכם הפרק. ואני מודה ומתוודה בבושה רבה, קראתי לתורנטון (דמות שתופיע בפרק הזה) על שם בילי בוב ת'ורנטון, הגרוש של אנג'לינה ג'ולי.

והנה לכם, הפרק. סיימתי לכתוב אותו רק לפני מספר דקות אז לא ממש עברתי עליו, תודיעו לי אם אתם מוצאים טעויות. תודה רבה :)

*עריכה* נכנסתי למסך העריכה איזה 5 פעמים וזה פשוט מסרב לתת את הפרק בכתב 10. אבל לא נורא, זה לא נראה רע כשזה גדול...סתם מעצבן אותי><

פרק 11:

כשנאו חזר לחדרו באותו הערב, לאחר שהעביר זמן רב במשרדו של סקוט, גילה כי החדר ריק. הוא הלך להתקלח וכשחזר לחדר נשכב על המיטה וחשב על אירועי היום במה שהרגיש כמו מספר שעות, כשלבסוף תום נכנס לחדר, תשוש ומצוברח,  דקות ספורות לפני כיבוי האורות. נאו פתח מייד בשיחה ללא רחמים על תום שרק רצה להיכנס למיטתו.

"השמועה אומרת שריצית עונש במשרד של סל"

תום הסתכל עליו במבט ממורמר. "הלוואי. סל כל כך אכזר שכשהוא הבין שאני לא סובל אצלו מספיק, הוא שלח אותי למשרד של רם. הייתי צריך להתבונן במבטים המעופפים שלו ובדיבורים הבלתי פוסקים שלו על בחורות. למי אכפת בכלל מבחורות?!"

"אני מקווה שלא אמרת את זה לו"

"האמת שאמרתי את זה. בתגובה הוא הוסיף לי שעה נוספת של ריתוק"

"אאוץ'"

"בהחלט. אבל העיקר שזה מאחוריי. למדתי לקח חשוב."

נאו הביט בו כמצפה לשמוע את הלקח, ומאחר שתום לא המשיך ניסה לנחש בעצמו ואמר "לא להבריז משיעורי ספורט?"

"איזה מין לקח זה?" שאל תום. "הלקח הוא שאנחנו צריכים להחזיק בנשק נגד סל. זה ברור מאליו"

"גם נכון" השיב נאו בגיחוך. "תורך לכבות את האור"

"לא סבלתי מספיק היום?" אמר תום כשקם ממיטתו ללחוץ על מתג כיבוי האור. הוא ניצל את ההזדמנות מחוץ למיטתו בכדי לפשוט את מכנסיו ולהוריד את הגרביים, ונכנס שוב למיטתו, מבהיר לנאו שלא יקום עוד בעד שום דבר שבעולם.

"תום?" שאל נאו מתוך החשיכה שאפפה אותם. תום מיאן להגיב, ורק השמיע אנחה קלושה של אדם שרק רוצה לישון.

"תום?" הוא ניסה שוב.

"מממ?"

"מה שמו של השותף הקודם שלך?"

"תורן"

"אז הייתם...תורן ותום?" הוא שאל בטון מגחך.

"אין לי כוח לזה נאו. לילה טוב"

"לילה טוב".

"כל מה שהוא סיפר לי זה שקוראים לו תורן. הוא נרדם בערך דקה אחרי זה"

הבנים ישבו לשולחן האוכל בארוחת הצהריים ועצרו כל כמה שניות מפטפוטם בכדי לקחת ביס נוסף מהעוף והאורז. תום נעלם לאחר שיעור ספורט מבלי להשאיר עקבות ונאו נשאר לשבת עם זכריה ואריאל אחרי שכל הבנות התקבצו בשולחן אחד שאיחדו להן משני שולחנות.

"האמת היא שקוראים לו תורנטון. אבל הוא אמר שחבריו תמיד קראו לו תורן וגם אנחנו התרגלנו" היה זה זכריה שהשיב, שהיה במחנה בתקופה בה תורן היה שם. הסתבר לנאו שהוא עזב עוד לפני הגעתם של אריאל ולילה.

"אתה יודע," המשיך זכריה, "כשרק הגעת ואמרת לנו לקרוא לך נאו, תום אמר שהזכרת לו את תורן. בגלל קיצורי השמות"

נאו חייך. הוא הניח שזו הייתה מחמאה מכיוון והיה נראה כי תום היה קשור לתורן, אך לא היה בטוח.

"כדור הארץ לנאו. למה זכינו בחיוך הזה?" שאל אריאל ונאו הבין ששקע לרגע במחשבותיו.

"כי נראה לי שתום חיבב אותי כשרק הגעתי, אם הוא אמר שאני מזכיר אותו. לא?"

אריאל וזכריה החליפו ביניהם מבטים שהזכירו לנאו באופן מחשיד הבעות בוז.

"אני במקומך לא הייתי כל כך שמח שישוו אותי אליו" אמר זכריה ואריאל הנהן בשקט ושם עוד אורז על מזלגו. נאו עצר גם הוא לבלוע את האוכל ואז פנה לזכריה.

"אני מבין שלא אהבת אותו במיוחד?"

"אתה מבין נכון" השיב זכריה.

"למה?"

זכריה התרווח לאחור במושבו, כמי שעומד לציין סיבות רבות לשנאתו וצריך לשבת בנוחות לשם כך. "הקשיחו את החוקים אחרי שהוא עזב בגלל החשד שהוא לא באמת הפך לסטרייט. אף אחד פה לא אוהב אותו במיוחד מאז עזיבתו"

הדברים שהוא אמר נשמעו מוכרים לנאו, והוא נזכר שתום כבר אמר לו בעבר ששותפו גרם להקשחת החוקים ועל כן הוא לא נערץ במחנה. אך בכל זאת הוא התרעם על הסיבה הזו.

"אתה לא יכול לשנוא מישהו רק בגלל מה שהמדריכים עשו אחרי שהוא הלך!" אמר נאו. "מה היה הרושם ממנו כשהוא עד היה פה?"

"טוב, גם אז לא אהבתי אותו. בתור התחלה, הוא ותום היו שני פרחחים מעצבנים, בלשון המעטה. הם היו עושי צרות רציניים והשליטו טרור במחנה. והמדריכים פה תומכים בעונש קולקטיבי, לכן כבר כמה פעמים כולם סבלו בגלל החוצפה שלהם".

"מה כבר הם היו יכולים לעשות?" שאל נאו.

"הם התחצפו, הם לא נתנו למדריכים לנהל את שיעוריהם כסדרם...אתה בטוח מכיר את הסוג הזה של אנשים"

"כן, אני מכיר" הוא השיב ונזכר בכמה עושי צרות סדרתיים מבית ספרו. אנשים כאלה באמת נמצאים בכל מקום. אבל דווקא במקרה הזה, הוא חשב שהוא מבין לליבם. הם היו שני נערים מתבגרים שנקלעו למקום נורא ללא רצונם, ברור שלא רצו ללמוד ולא רצו לתת למדריכים הזדמנות לשטוף להם את השכל. נאו בעצמו תכנן פשוט לשתוק לאורך כל הזמן שישהה במחנה, לפני שהגיע לכאן והבין שהדבר לא אפשרי, כשהכיר את חבריו, ואת סקוט. הוא שיתף את אריאל וזכריה במחשבותיו.

אריאל הנהן בהבנה ואמר "ברור שאם הם בוחרים לא להקשיב ולהישאר פה לנצח, זו הבחירה שלהם. הבעיה הייתה שהם נתנו לזה להשפיע גם על חניכים אחרים, כאלו שכן רצו להיפטר מהמקום הזה כבר בדרכים קונבנציונאליות, אתה מבין?"

"אני מבין" הוא אמר בכניעה. אחרי הכל, היה משהו בדבריהם.

בתום ארוחת הצהריים, כשהמדריכה שהייתה אחראית על חדר האוכל האיצה בהם לפנות את כליהם ולעזוב מכיוון וסיימו לאכול כבר מזמן, חזר נאו לחדרו. כפי שציפה שיקרה, הוא מצא את תום שוכב על המיטה וקורא את ספרו.

"זה אותו הספר שאתה קורא מאז שהגעתי לפה?" שאל נאו כשסגר אחריו את הדלת.

"אלו 500 עמודים של שפה עתיקה, תן לי קצת קרדיט"

"אני לא שופט אותך, זה לא שיש פה יותר מידי זמן חופשי לקריאה, כשאתה כל כך עסוק ב...לישון, ולאכול, ולישון-"

תום זרק על נאו את הספר לפני שהספיק להתגונן, וזה שפשף את ראשו והרים את הספר מהרצפה בכדי לזרוק אותו חזרה על תום. תום כבר הספיק להגן על ראשו בכרית וכשתפס את הספר הניח אותו על השידה במבט מגונן.

"היי, אתה זה שזרקת אותו ראשון מלכתחילה" אמר נאו והתיישב על רגליו של תום שעוד שכב על המיטה.

"מודה באשמה" אמר תום ומהר מאוד הוסיף, "אתה לא אמור להיות בחוץ, לשחק קלפים או להתחבק עם אלינה או משהו?"

"מה יש לך נגד אלינה?"

"שום דבר. למה אתה מייד מניח שאני שונא את כולם?"

"משהו בגישה שלך" הוא אמר בחיוך אכזרי ונשען לאחור על הקיר שמיטתו של תום הייתה צמודה אליו.

שניהם ישבו לרגע בשקט, ונאו לא ידע איך להתחיל לומר את הדברים שבשבילם חזר לחדר. הוא ניסה לרגע לנסח את השאלה בראשו, ואז וויתר על הכנה מראש ופשוט שאל את תום מדוע הוא מאשים את סקוט בכך שתורן עזב.

"כי הוא האשם" השיב תום בפשטות והושיט את ידו לקחת את הספר מהשידה ולהמשיך לקרוא, אך נאו נשכב עליו במהרה ותפס את הספר כשעוד היה בידו. לרגע שניהם החזיקו בספר, ואז תום שמט את ידו ונאו שם את הספר בצד. הוא הביט בתום מקרוב, מנסה לגלות דרך עיניו אם הוא מעוניין לדבר על הנושא או לאו. הוא הרגיש ברגליהם מתחככות אחת בשנייה כששכב כך מעליו, ואז ברגע אחד התרומם לישיבה, מחליק מרגליו של תום ומוצא את מקומו בשולי המיטה.

"מצטער" הוא אמר והסמיק קלות.

"זה בסדר" השיב תום בשקט. "אני מבטיח לא לגלות לחבר שלך"

"אין לי חבר"

"אז אל תגלה אתה לשלי, בסדר?"

שניהם פרצו בצחוק ונאו שמח שהם יכולים להמשיך בשיחתם כרגיל. אחרי הכל, אין מקום למבוכה כשאתה תקוע עם אותם אנשים באותו מחנה קטן לזמן רב כל כך.

"למה אתה שואל אותי על תורן?" שאל תום והחזיר את השיחה למסלולה.

"אני יודע שאתה לא אוהב לשמוע את זה, אבל סקוט נראה לי כמו בנאדם טוב, לכן הייתי רוצה לדעת איך הוא בדיוק יכול להיות אשם ב-"

"אני אשמח להאיר את עיניך לגביו, נאו."

אז...האר נא"

תום השעין את הכרית על הקיר והתיישב גם הוא. "אני ותורן הגענו בערך באותה התקופה, גם יחד עם אלינה. אני והיא הכי וותיקים פה כנראה, מבין אלו שנותרו. בכל אופן, שנאנו את כל המדריכים בגלל הדעות הקדומות שלהם והדברים הנוראיים שאמרו לנו. לא בחנו אותם על פי המראה שלהם, כמו שלרובכם יש את הנטייה לעשות, אלא על פי הדברים השגויים שהם האמינו בהם. לתורן ולסקוט תמיד היו וויכוחים בנושא, ותורן היה צועק עליו הרבה בשיעורים שלו ואחר כך מרצה עונשים במשרד שלו, מה שגרם לו לשנוא את סקוט אפילו יותר. בעקבות המתח המתמיד ששרר בין השניים, סקוט ניסה להתנכל לו לעיתים קרובות וכבר רצה להיפטר ממנו. הוא פשוט...הרס את זה." תום הפסיק לרגע והביט בתקרה במבט נוסטלגי. "אתה יודע, תורן היה החבר הכי טוב שלי במחנה. הסיבה לכך ששרדתי, שאף פעם לא פחדתי להיענש, הייתה כי ידעתי שאעביר את הזמן בעונש עם תורן. עכשיו...עכשיו כבר לא כיף לשגע את המדריכים כמו פעם". הוא החזיר את מבטו לנאו. "הוא ידע את כל הסודות שלי ואני את שלו. היינו ממש צמד טוב, עד שסקוט התחיל להעביר את תורן שלבים אחרי כל מבחן שהוא עשה רק בשביל שלא יצטרך לראות אותו כבר. בסוף הגיע המבחן האחרון, השלב השמיני, שהוא להודות שאתה סטרייט ובאמת ובתמים להתכוון לזה. תורן עשה זאת, למרות שבשבילי ובטח גם בשביל סקוט היה שקוף שהוא משקר. אבל סקוט העביר אותו את השלב האחרון בכל זאת, בשביל שלא יצטרך לסבול את ההתמרדות של תורן נגדו. וגם, בתור נקמה בי, כי הוא ידע שלא אתנהג אותו הדבר בלי תורן באזור. הוא ידע שהדרך להרגיע אותנו היא להפריד בינינו, וזה בדיוק מה שהוא עשה."

נאו לא ידע כיצד להגיב לכל המידע החדש שקיבל. הדברים שנאמרו לא נשמעו מתאימים לסקוט שהוא מכיר. אולי לא כך בדיוק הדברים התרחשו, או שאולי סקוט השתנה מאז. למרות שנאו הניח שיכול להיות שהאפשרות השנייה היא הנכונה, היה קשה לו לקבל את זה שסקוט התנהג בכזאת נקמנות. "אתה בטוח לגמרי במניעים של סקוט? אני מתכוון, הוא לא נראה כמו הטיפוס הרע פה, אולי הוא קיבל הוראות מגבוה ואולי..." הוא לא באמת ידע איך עוד יוכל לתרץ את זה.

"אולי, אבל אני לא חושב. אם היית נמצא פה בימים ההם היית רואה את האיבה שסקוט חש כלפינו בשיעורים שלו. הוא בטח כועס עליי אפילו יותר היום. אתה יודע, לפני העניין עם תורן, וויומינג כל הזמן טיפח את סקוט והתייחס אליו כאילו היה בנו. כבר סיפרתי לך שהוא היה המדריך הכי אהוב על כל הצוות. אבל אחרי אותה תקרית כולם כעסו שהוא נתן לחניך שעוד לא השלים את כל המשימות בדרך להפוך לסטרייט לחמוק מהמחנה. מאז וויומינג נעשה יותר ביקורתי כלפיו. הוא ממש כעס שסקוט לא היה אובייקטיבי ונתן לו ללכת רק בגלל הכעס האישי ששרר ביניהם. ואני מנחש שסקוט מצא איך להאשים אותי בשינוי היחס של כולם כלפיו"

"אל תהיה כל כך בטוח תום. הוא לא מתייחס אליך באופן שונה מאיך שהוא מתייחס לחניכים האחרים"

"רק בגלל שהוא יודע שזה יעלה לו ביוקר, סמוך עליי".

"אני סומך עליך. זה פשוט מפתיע"

נאו ותום עוד המשיכו לדבר במשך מספר דקות, כשלבסוף תום הודיע שהוא מעוניין להמשיך לקרוא את ספרו, ונאו אמר שהוא גם ככה זקוק לקצת אוויר צח. הוא יצא מבניין חדרי השינה של הבנים וראה ממרחק מה שתי בנות יושבות בפתח הבניין שלהן. מולן עמד גבר גבוה במדי מדריך, וכשהסיט את מבטו מהבנות עימן דיבר נאו הבחין שמדובר בסקוט. סקוט, שגם הוא ראה אותו, חייך אליו ופנה מהר חזרה אל הבנות בכדי לא לעורר חשד. משראה את חיוכו, כל הסיפור של תום היה נשמע מופרך פתאום. אך הוא ידע שאין סיבה שתום ימציא את כל זה, והרי סיפורו גם תאם לדברים שזכריה ואריאל אמרו. נאו החליט שהוא צריך להתרחק קצת מכולם, וכשעבר ליד הספסלים הקבועים שלהם בחר להמשיך הלאה לעבר אותו עץ בודד שמתחתיו מצא את מורן יושב, ידיו חובקות את רגליו ועיניו בוהות באדמה. הוא התיישב לידו ומורן הפנה אליו את מבטו.

"היי" הוא אמר חלושות.

"היי" השיב נאו. הוקל לו שמורן היה זה שדיבר ראשון. זו הייתה כמו הוכחה לכך שהוא לא כופה את דיבוריו עליו. "למה אתה לא יושב עם כולם?" הוא שאל.

"נוח לי פה. קריר יותר תחת הצל של העץ"

"אז אולי נקרא להם לשבת איתנו פה מתחת לעץ" הציע נאו.

מורן העמיק את מבטו בפניו של נאו, ונאו השתדל שלא להיתפס שוב בוהה בעיניו השונות. "אני לא טוב בזה"

"במה?"

"בדיבורים של כולכם"

"אתה טוב בלדבר איתי" ניסה נאו לעודד אותו והניח את ידו על כתפו.

מורן חייך בקושי ופנה להביט בשתיקה בחניכים שישבו על הספסלים והשולחנות ודיברו ושיחקו במרץ.

"אני אעזור לך עם הדיבורים"

"למה שתרצה לעזור לי?" שאל מורן.

"בגלל שכולנו פה באותו מצב ואנחנו צריכים לעזור אחד לשני. אנחנו צריכים לדבוק אחד בשני ולהישאר יחד"

"אנחנו לא באותו מצב. אני לא אחד מהם. אחד מכם"

"למה אתה מתכוון?"

מורן שקע לרגע בעצמו שוב, ונאו חשש שאולי הוא לא מתכוון לענות לו. כמה עלים דקים נשרו מהעץ ונחתו בעדינות קלילה על האדמה לפניהם. מורן תפס באחד ושיחק בו מעט בידו, לפני שפנה שוב להביט בנאו בארשת של פחד, או שהייתה זו אכזבה. נאו לא היה בטוח מה ראה בעיניו, ובפניו שהיו כה עדינות וצעירות. מורן נראה כבורר את מילותיו במשך כמה שניות, ואז ללא שהייה נוספת, פתח את פיו.

"אני סטרייט".