The Fantasy

דו-שיח דמיוני בין נאו לסקוט שהתרחש בראש שלי:

נאו: סקוט זה קיצור של משהו?

סקוט: תלוי, תאמין לי אם אומר ששמי המלא הוא סקוטלנד?

נאו: השם המלא שלך הוא סקוטלנד?!

סקוט: לא.

נאו: אז אני היחיד עם שם ארוך ומטופש...

סליחה על זה אם כבר שיחות חולין לפני הפרק, אני רוצה לציין שזה ממש לא הסוף להסבר להימצאותו של מורן שם..אז אל תדאגו, זה יתגלה בצורה יותר מפורטת:) כנ"ל לגבי תורן...בקיצור, יש עוד הרבה מה לגלות על כולם, הייתי אומרת אגב, אם הייתי צריכה לתת שם לפרק הזה, נראה לי שהייתי קוראת לו Feels like the end of an era. קצת הרגשתי ככה כשסיימתי לכתוב אותו. לפרק הקודם הייתי קוראת "שיחות על תורן". האמת שככה קראתי לו, אני פשוט לא מפרסמת פה שמותP:

לעזאזל, כל הפרק הזה היה הרבה יותר יפה בראש שלי לעזאזל עם כישורי הכתיבה הלוקים בחסר שלי. דמיינו כל דבר שאתם קוראים כאילו הוא קצת יותר מרגש, טוב? טוב, חסל סדר תלונות, הנה הפרק:

פרק 12:

"אתה...מה? אתה מתכוון שאתה עדיין בארון?"

"לא. אף פעם לא הייתי בארון, או מחוצה לו"

"אז...אז..." נאו ניסה להשתלט על גמגומיו. הוא היה מבולבל ולא ידע אם להאמין למה ששמע שנייה אחת קודם. "מה אתה עושה פה?"

מורן חייך בעצב ולא השיב. נאו חיכה כמה שניות ומשלא זכה לתגובה, שאל שוב, ביותר עדינות, "למה אתה נמצא במחנה?"

מורן הידק את אחיזתו בברכיו, אותן חבק בחוזקה. הוא הניח את ראשו על מרפקו ועצם לרגע את עיניו לפני שהחל להסביר. "ההורים שלי שלחו אותי לפה. הם חשבו שאני הומוסקסואל"

"ולא אמרת להם שהם טועים?"

"אמרתי להם, פעם. הם לא הקשיבו לי ולא היה טעם לנסות להתווכח"

נאו נדהם מתשובתו. הוא התווכח עם הוריו למרות שהוא באמת הומו, ומורן לא טרח להתווכח כשנודע לו שהוא נשלח למקום כזה? "אז למה לא ניסית שוב? למה לא שכנעת אותם?"

מורן החזיק בברכיו בכזו עוצמה שגרמה לנאו לפחד שציפורניו ישאירו סימנים על הרגליים הדקות והעדינות שלו. "הם כבר היו די משוכנעים" הוא אמר במן צחוק קלוש. "כולם כבר היו משוכנעים. וזה בסדר. רק אל תספר לחניכים האחרים, טוב נאו? אף אחד מהם לא יודע. טוב לי פה, אסור שהם יגלו"

"אני לא אספר, אבל-"

"מבטיח?"

"כן. אני מבטיח".

אותה שיחה מהירה השאירה את נאו מבולבל ומלא בשאלות. באותם רגעים בהם דיבר עם מורן, היה כל כך מופתע מהכרזתו שראשו כמו נתרוקן ממחשבות. אך כעת, לאחר שמורן קם פתאום והשאיר את נאו לשבת לבדו תחת צילו של אותו עץ גבוה, שאלות רבות צצו במוחו. נאו כבר הספיק לשכוח מהתחקיר שניהל על תורן במשך כמעט יום שלם, וכל מה שיכול היה לחשוב עליו עכשיו הוא רצונו במענה לאותן שאלות. הוא רצה כל כך לגשת לחדר של מורן ופשוט להישאר שם עד שיהיו עייפים מכדי לשוחח, אך ידע שכנראה הייתה סיבה לעזיבתו הפתאומית של מורן. גם העובדה שהנושא התקשר להוריו של מורן הובילה את נאו להניח שכנראה מדובר בענייני משפחה אישיים.

ועדיין, למרות שוויתר על לשוחח על כך עם מורן, השאלה מדוע הוא עדיין נמצא כאן ולא הוחזר לביתו עמדה בעינה. רק אדם אחד שיכול לעזור בנושא הזה עלה בראשו של נאו. הוא נזכר שהבטיח לא לספר על כך לאף אחד, אך עודד את עצמו כשנזכר שמילותיו המדויקות של מורן היו, "אל תספר לחניכים האחרים". עם המחשבה המנחמת הזו בראשו, הוא קם ממקום ישיבתו על האדמה והתקדם בצעדים מהירים אל משרדו המרוחק של סקוט. אף אחד לא הבחין בו בדרכו לשם, ומכיוון וכבר התחיל להחשיך, הוא הניח שחלק מהחניכים כבר נכנסו לחדריהם או התעכבו עם ארוחת הערב.

כשנכנס אל משרדו של סקוט, מצא את המדריך יושב על כיסאו וקורא ספר עם כריכה חומה חלקה ומראה ישן, רגליו מונחות על השולחן שדפים רבים מפוזרים עליו.

"היית יותר מסודר פעם" אמר נאו בשקט כשנכנס, וסקוט מיהר להוריד את רגליו, כמחזיר לעצמו את הרושם הטוב שעשה.

"לא היה לי נוח במיוחד קודם" הוא השיב בהתנצלות וקם ממקומו. הוא התקרב אל נאו עד שגופם היה צמוד, ואחז בסנטרו כשמשך אותו אליו לנשיקה. "אני מרגיש כאילו לא התראינו כבר זמן רב" הוא אמר וידיו כבר גיששו לעבר מכנסיו של נאו.

"נפגשנו אתמול" אמר נאו והזיז את ידיו של סקוט ממנו בעדינות.

"אני יודע, אני חושב על המפגש שלנו בלי הפסקה מאז" הוא חייך ברוך וידיו ניסו לחזור למקומן באזור רוכסן הג'ינס של נאו.

"לא בשביל זה באתי" אמר נאו בכעס והרגיש בסבלנותו פוקעת. הוא משך את ידיו של סקוט ממנו בפעם השנייה והתרחק צעד אחד אחורה.

"אני מצטער" אמר סקוט מייד, אפילו שלא היה בטוח לחלוטין מה עשה לא נכון. "באת לייעוץ? שאלות בקשר לשלב שבו אתה נמצא?"

"לא, לא משהו כזה"

"אז מה הבעיה?" שאל סקוט בחיוכו הכובש והתיישב לפני נאו על הכיסא האפור ששייך בדרך כלל לחניך המגיע לייעוץ.

"הבעיה היא שהמחנה הזה מטופל על ידי אנשים לא מקצועיים שאין להם מושג מה הם עושים"

"לקחתי קורס של פסיכולוגיה מייד אחרי בית הספר והוכשרתי להיות יועץ. סל למד משהו במכללה, אני לא בטוח מה, אבל-"

"אני לא מתכוון לזה. אולי כולכם נמצאים בתפקידים שבהם אתם נמצאים בצדק, אבל אתם בכלל שמים לב למה שקורה סביבכם במחנה?"

"התפקיד שלנו הוא לשים לב" אמר סקוט בצמצום עיניים. "אתם נמצאים תחת השגחה מתמדת"

"אתה יודע שמורן הוא סטרייט?"

עיניו של סקוט התרחבו בבת אחת. הוא קם ממקומו וראשו היה במרחק סנטימטרים ספורים מראשו של נאו כשדיבר. "איפה שמעת את זה?"

"ממורן. הוא סטרייט סקוט, הוא סטרייט ועדיין תקוע במחנה הזה!"

"זה עניינו של מורן, נאו. אל תתערב בזה"

כעת היה תורו של פיו של נאו להיפער. "אתה ידעת על זה?"

"זה לא ענייני ולא עניינך. פשוט תשכח שהוא סיפר לך"

"אתה ידעת על זה! ואתה לא עושה כלום בנדון!"

"מה אתה כבר רוצה שאעשה?"

"שתוציא אותו מפה! שתספר לוויומינג שהוא סטרייט, שתעביר אותו את כל השלבים, שתעשה משהו!"

סקוט החזיק בכף ידו של נאו. נאו ניסה למשוך אותה, אך סקוט חיזק את אחיזתו ואחז בה בשתי ידיו. "תקשיב לי טוב נאו. מה בדיוק מורן אמר לך כשהוא סיפר לך על כך?"

"הוא אמר לי לא לספר לאחרים. הוא אמר שטוב לו פה."

"אם טוב לו פה-"

"הוא לא באמת מתכוון לזה! אין סיכוי שטוב למישהו פה, סקוט. הוא פשוט משלים עם הגורל הזה, הגורל שלא מגיע לו בכלל."

"טוב לו פה, נאו" אמר סקוט בשקט ושיחרר את אחיזתו מידו של נאו. "כך הוא סיפר גם לי. הרגשות שלו והבעיות שלו הן מעבר למה שאתה רואה. למה שאתה חושב."

"מה שאני חושב," החל נאו לומר בכעס, "זה שאתה צריך לדאוג שיוציאו אותו מכאן. זה לא מקומו"

סקוט התיישב על הכיסא שוב ופנה בגבו לנאו, מסדר את הניירות שעל שולחנו בהיסח הדעת. "כבר עשיתי דבר כזה בעבר, שלא הוסיף לי הרבה חן בעיני המנהל והמדריכים האחרים. זה התגלה כטעות, ואני נשאתי באשמה"

ברגע אחד נאו נזכר בתחקיר על תורן שניהל במשך כמעט יום שלם. עד כה מה ששמע עם מורן הטריד אותו כל כך ששכח מהסיפורים על שותפו הקודם של תום לחלוטין.

"אתה מתכוון לתורן?"

סקוט הסתובב לכיוון נאו ברגע ששמע את השם וכיסאו חרק בקול צורם. "איך אתה יודע על תורנטון?"

"שאלתי את תום על שותפו הקודם כי הוא הזכיר אותו הרבה. הייתי סקרן. ועכשיו אני יודע שאתה הובלת אותו אל מחוץ למחנה. ואתה לא מוכן לעשות את אותו הדבר למען מורן"

"זה לא אותו הדבר בכלל" אמר סקוט בקול שונה מקודם, פחות ענייני ויותר מבוהל. נאו הבחין שידיו של סקוט רועדות, וחשב שאולי זה בגלל הכעס שעלה בו כשנזכר בתורן ובכך שכל מה שקרה איתו הוביל לפגיעה באמון של אחרים בו.

"ברור שזה לא אותו הדבר. תורן היה צריך להישאר ונתת לו ללכת, מורן לא אמור להיות פה ואתה לא נותן לו ללכת. איפה ההיגיון שלך?"

"צא מהמשרד שלי"

"מה?"

סקוט הביט ישירות בעיניו. קולו היה נוקשה וכועס, אך עיניו אמרו דברים אחרים לחלוטין. דרכן נראה היה לרגע לנאו כי כואב לסקוט, אך הוא לא הצליח להתעלם מכעסו אליו אחרי הדברים ששמע. סקוט עוד הביט בו בזמן שחשב על כך והבהיר שוב, "אמרתי לך לצאת"

נאו נתן בו מבט נוקב אחרון בכדי להביע את זעמו ויצא החוצה, טורק את הדלת אחריו.

כעסו לא שכך גם כשחבריו עברו לידו בדרכו לחדרי הבנים ובירכו אותו בברכת לילה טוב. גם לא כשאלינה עברה לידו וניסתה להראות לו צמיד חדש שהכינה בעצמה. כשנאו הבין שמצב רוחו תלוי בשיחה עם סקוט, הוא החליט לא לוותר ולהמשיך לעמוד על שלו ויהי מה. הוא נכנס למקלחת זריזה בכדי לתכנן בינתיים בראשו מה יאמר, ולאחר מכן חזר לחדרו בכדי לוודא שהשעה לא מאוחרת מידי. עוד לא היה זמן כיבוי אורות, אך תום נראה חשדן כשנאו נעל את נעליו שוב ונראה כמתכונן ליציאה.

"לאן?" הוא שאל.

"לטייל קצת. נעים יותר בשעות האלו."

"אהא. ספר לי אחר כך איך היה עם החבר הסודי שלך"

"אין לי חבר סודי"

"זה אריאל? שתדע שהוא צעיר יותר ממך"

"ביי תום"

"ביי, תהנה"

נאו סגר אחריו את הדלת בחיוך מדוכדך. הוא לא הולך ליהנות, בזה הוא היה בטוח.

הפעם נכנס למשרדו של סקוט ללא דפיקה מוקדמת בדלת וללא גינוני נימוס שונים. הוא הופתע לגלות שהדלת נותרה לא נעולה, אך הופתע יותר מהמחזה שחיכה לו בפנים. כשנכנס היה נחוש לפצוח בנאום ההאשמות שלו, פיו כבר היה פתוח ואגרופו כבר היה קמוץ, כשראה פתאום את סקוט יושב בפינת המשרד, מכווץ עם רגליו על כיסאו ופניו קבורות בידיו. הוא אפילו לא הסיט את מבטו בתגובה לכניסתו של נאו, אלא נותר לשבת, רועד.

נאו לא ידע מה לעשות. הוא מעולם לא ראה את סקוט במצב הזה, והאמת הייתה שכמעט ולא ראה אף אחד בחייו במצב זה. הוא התקרב אל סקוט בצעדים זהירים וליטף את ברכו ברוך. סקוט הוריד את ידיו מפניו, ולשמחתו של נאו, חשף עיניים יבשות מדמעות. אך ההקלה של נאו נמוגה מהר כשהבחין באדישות בפניו של סקוט. הוא היה כל כך מורגל במבטים של אהבה או של כעס, וכעת נבהל מעט לגלות הבעות נוספות בפניו.

"אתה בסדר?" שאל נאו, כמעט בלחישה.

"בסדר גמור" הוא השיב וניסה לסגל לפניו מעין חצי חיוך.

"אם לא, אני יכול לחזור בזמן מוצלח יותר. אולי מחר."

"אני בסדר גמור" הוא חזר.

"לא התכוונתי להכעיס אותך קודם" החל לומר נאו בטון מתנצל. "אבל הנושא הזה באמת מטריד אותי והייתי רוצה לראות אותו מטופל. חשבתי שאני יכול לסמוך עליך"

"קיוויתי שתוכל להפעיל קצת שיקול דעת ולבדוק מה מורן חושב קודם. הוא רוצה להישאר כאן"

"הוא לא יודע מה טוב בשבילו"

"ואתה כן יודע?"

"כן" הוא השיב במהירות, ורק אז הבין איך התשובה הזאת גורמת לו להישמע. "אני לא מתכוון להתנשא מעליו, אבל...יהיה לו טוב יותר רחוק מכאן"

"אולי אתה צודק. אבל הוא צריך להחליט את זה, לא אתה"

"מוזר שאתה אומר את זה, כי נראה לי שבמקרה של תורן אתה החלטת"

סקוט זקף את גבו בכיסאו והוריד את רגליו לרצפה. "לא נאו, במקרה של תורן הוא החליט. תפסיק לדבר על נושאים שאתה לא יודע את כל העובדות לגביהם"

נאו לא יכול היה להתעלם מהעובדה שסקוט הפסיק לקרוא לו תורנטון, והתייחס אליו כעת בכינוי לא רשמי. "אני יודע שגרמת לסילוק שלו, בסדר?"

"אתה לא יודע דבר. אתה לא יודע דבר על תורן"

"אז נגיד שהוא החליט שהוא עובר את כל השלבים. הרי בסופו של דבר כולנו רוצים להסתלק מכאן. למה עזרת לו?"

"כי אהבתי אותו".

נשימתו של נאו נעתקה מפיו. הנשימות של סקוט לעומתו נשמעו ברורות ותכופות יותר כעת, ונאו אף שמע אותו בולע את הרוק כשהוא אוזר את כל כוחו בכדי להישיר מבט לעיניו של נאו.

"אתה...מה?"

"יצא לנו לדבר בפרטיות כבר בימים הראשונים שלו במחנה. זה התחיל ב..." הוא נעצר, עצם את עיניו בחוזקה והשפיל את מבטו. כשפקח אותן שוב לאט ניסה להמשיך בדבריו. "זה התחיל כפגישות ייעוץ רגילות, אבל משם זה התפתח ליותר מזה, ודיברנו המון והוא היה... יקר לליבי ו-"

סקוט נשבר בשלב זה של דבריו. עיניו התלחלחו והוא נראה כמתאמץ לא לתת לאף דמעה להיווצר ולחמוק מעינו. "הוא זה שהציע שאתן לו לעבור את כל השלבים. הוא אמר שיצא מפה ויתחיל חיים חדשים בחוץ ללא משפחתו. אז הסכמתי, רציתי לספק לו חיים טובים יותר כי אהבתי אותו. וידעתי שגם הוא אוהב אותי. הוא אמר שברגע שהוא יסתדר שם בחוץ, הוא יחזור לקחת גם אותי"

נאו הביט בו בעיניים פקוחות לרווחה. הוא מצא את עצמו חסר מילים לחלוטין, נותר ללא יכולת להגיב לווידויו של סקוט.

"הסכמתי. תורן היה הכול בשבילי באותה תקופה, אבל ידעתי שאני מוכרח לתת לו ללכת. ובהמשך ההורים שלו התקשרו למחנה והסתבר גם לוויומינג שהוא לא באמת עבר את השלב האחרון, והיו לי הרבה בעיות בעקבות זה. אז לא, נאו, אני לא יכול להחליט על דעת עצמי לשלוח את מורן מפה. וויומינג יהיה הראשון לחשוד שמשהו לא בסדר, ואני גם מאמין שמורן לא ישתף פעולה."

נאו טרם פתח את פיו. הוא הרגיש כאילו מוחו נתרוקן לחלוטין ממילים.

סקוט הביט בו בתחינה, כמצפה ממנו לקלוט ולהבין במהירות את כל המידע שהעביר לו כרגע. "אני מצטער," הוא החל לומר באותו קול רועד איתו פתח את השיחה, "אני יודע שזה הרבה לעכל. לא התכוונתי להפיל את זה עליך, פשוט, פשוט הזכרת את השם שלו-" הוא כיסה את פניו בידיו ולא יכול היה עוד להסתיר את העובדה שהתחיל לבכות. הוא התייפח בקול רם וכשניסה לדבר דבריו היו מקוטעים ומלווים בדמעות שנשרו מאפו וסנטרו. "ברגע...שהזכרת את תורן. אני..."

"שיקרת לי" קטע אותו נאו.

סקוט הרים את ראשו, מישיר את עיניו האדומות לפניו הנחרצות של נאו.

"אני לא היחיד. אני לא היחיד בשבילך, וכן יש לך קטע עם חניכים, זה לא שאני במיוחד מצאתי חן בעיניך, זה לא שאני היחיד-"

"זה כל מה שקלטת מהשיחה הזאת?" שאל סקוט במן גיחוך ציני. היה ברור שהדבר לא באמת משעשע אותו. "אני שופך את ליבי והמסקנה שלך היא שיש לי חיבה מיוחדת לחניכים?"

"אתה שיקרת לי, וניצלת אותי-"

"באיזה שלב לא אמרתי לך את האמת, נאו? זה לא שאי פעם שאלת אם הייתי כבר עם גבר קודם! בשום שלב לא התעניינת בעבר שלי." הוא נשף לרגע אוויר בקול רם וניסה להרגיע את עצמו, לייצב את קולו. "לא שיקרתי כשאמרתי שמצאת חן בעיניי. אתה היחיד בשבילי עכשיו, כל מה שקרה עם תורן שייך לעבר"

"העבר הזה לא כל כך רחוק, אנחנו מדברים על כמה חודשים בסך הכל"

"כמה חודשים שבהם הספקתי להכיר מישהו חדש ולהתאהב בו. אתה כל מה שמשנה בשבילי עכשיו."

נאו לחץ בידו על חזהו, מרגיש את ליבו דופק. הוא ידע שסקוט מתכוון לדבריו, הוא שמע את האמת בקולו הכואב וראה אותה בעיניו הלחות. הוא רצה לשכוח מכל מה שקרה, שהכל יחזור להיות כשהיה ביניהם. אבל הוא לא ידע כיצד לגרום לכך.

"אני כל כך מצטער" הוסיף סקוט כשנוכח בשתיקתו המטרידה של נאו.

"זה בסדר. אני מאמין לך. אני סולח לך" הוא אמר וליטף את לחיו של סקוט. היא הייתה דביקה מדמעות.

הוא התכוון למה שהוא אמר. נאו סלח לסקוט על שלא סיפר לו על כל מה שקרה, והיה מוכן לנסות להמשיך ולשמור על הקשר המיוחד שהיה להם, למרות הקשיים הכרוכים בדבר. אך כשיצא מהמשרד, וסגר את הדלת אחריו, ידע שלעולם לא ירגיש אותו הדבר כלפי סקוט, את אותה אהבה שרחשה בו, אחרי זה.

"אני מניח שהגיע הזמן שלי ללכת"

תורן החווה בידו אל עבר אותה מזוודה שחורה ארוזה שניצבה ליד דלת משרדו של סקוט. סקוט הנהן בעצב, ותורן ליטף את ראשו ושערותיו וקירב אותו אליו. הוא נשק לשפתיו בעדינות והשתהה לרגע עליהן, כמפחד להרפות. לאחר זאת, מחה את אותה דמעה בודדה מעינו של סקוט וחייך אליו בצער.

סקוט הניח את ראשו על חזהו החסון של תורן. "אל תשכח אותי", הוא אמר.

"אני לא אשכח אותך"

- - -

קרדיט לקטיה שדי ראתה את זה מגיעP: וגם לנועה-לי, שחצי מההשערות שלה פגעו בול מההתחלה, אפילו אם היא לא זוכרת.