פרק 13:
"תום? אתה חושב שאני דומה לתורן?"
נאו זרק את השאלה לאוויר בזמן ששכב על מיטתו, בהה בתקרה וקיווה שתום בכלל מקשיב לו. הוא תהה אם הדמיון שלו לתורן היה הדבר שמשך את סקוט אליו. מאז אותו לילה במשרדו של סקוט, המחשבות שהתרוצצו במוחו של נאו עינו אותו ולא היה לו אף אחד לדבר איתו. כשסיפר לאלינה שיש משהו שמטריד אותו והוא לא יכול לחלוק עם החניכים, היא ייעצה לו לפנות ליועץ. ברגעים כאלו הוא שנא את העובדה שסקוט באמת היה האדם היחיד שאפשר לפנות אליו במקום הזה.
"למה אתה שואל?" שאל תום.
"אני רוצה לדעת. אני דומה לו?"
"אל תחמיא לעצמך. הוא היה יותר גבוה, יותר שרירי, יותר...גברי. אתה חמוד מידי בשביל להידמות לו, עם כל השיער הבלונדיני הזה שלך והעיניים הירוקות"
"אפילו לא באופי?"
"בשביל להידמות למישהו באופי צריך שיהיה לך אופי" תום השיב בקלילות ונעל את נעליו. נאו התרומם לישיבה במיטתו בבת אחת.
"מה זה אמור להביע?"
"אני רק צוחק איתך, אל תילחץ. אני מניח שיש נקודות דמיון כלשהן. אבל בסך הכול, אתם שונים לחלוטין"
"הבנתי" אמר נאו ונשכב שוב על גבו בתבוסתניות.
"היי, כדאי שתקום אם אתה מתכוון להגיע לשיעור של סל. אתה צריך לעבור את המבחן שלו בקרוב, זוכר?"
"אין לי כוח, אני לא רוצה לשמוע מילה אחת נוספת על אופנועים. עוד מישהו צריך לעבור את זה חוץ ממני?"
"אני לא זוכר אם זכריה בשלב הרביעי או החמישי. אבל אני זוכר שהוא נכשל כבר פעמיים בכוונה כי הוא חיכה שאריאל יצמיד אותו. אולי אריאל בשלב הרביעי"
"זה די מעודד" אמר נאו וקם בעצלתיים ממיטתו, מקווה לאגור אנרגיות מחודשות. הוא נעל את נעליו והודיע לתום שאין צורך לחכות לו. נאו שמע את תום מדבר עם כמה בנים אחרים במסדרון והניח שהוא האחרון לצאת מהבניין. למרות פחדו הגדול מסל והזיכרון הכואב ממפגשם בעבר, הוא הרשה לעצמו להתארגן באיטיות ולעזוב אחרי כולם. מסיבות שלא היה מסוגל להסביר לעצמו, הוא לא חשש לאחר לשיעור ואף לא חשש להתמודד מול סל.
עמוק בתוכו הוא אפילו קיווה להזדמנות להתעמת עם סל, שעיר לעזאזל שיוכל לצעוק עליו, להוציא עליו את כל מה שאוכל אותו בפנים בימים האחרונים. הוא לא רצה להוציא את זה על חבריו שקשה להם מספיק גם ככה, ופחד פחד מוות לגשת למשרדו של סקוט מחשש שאולי לא ישלוט בעצמו ויצעק גם עליו.
אך למרות תקוותיו החוטאות, הוא הגיע לשיעור רגע אחד לפני סל, והמדריך המאחר אפילו לא שם לב שנכנס אחרון.
סל התיישב על שולחנו ומבלי לבזבז זמן פנה מייד ליושבים בחדר ושאל "מי יכול למנות 4 שמות של יצרני מכוניות גרמניים?"
אחד החניכים הצביע בהיסוס וסל נתן לו את רשות הדיבור.
"אאודי, אופל, פולקסווגן ו..."
סל החזיק בטוש הלוח שלו באיום. "ו...?" שאל.
"פורשה?" שאל אותו תלמיד בחוסר ביטחון, מתכווץ בכיסאו.
"נכון" השיב סל באדישות. "הלאה. יצרנים אמריקאים"
"פורד" אמר תום בשעמום.
"קרייזלר" הציע מישהו אחר.
נאו הכיר את השמות שנאמרו בכתה, אך לא זכר מתי בדיוק הם קיבלו את כל המידע הזה. הוא ידע שלא יוכל לעבור את המבחן אם לא יתחיל להקשיב בשיעורים של סל, ועכשיו יותר מתמיד, במצבו המבולבל, רצה לעבור את כל המבחנים ולהסתלק מכאן.
כעת הוא הקשיב והשתדל להפנים את החומר הנלמד, אך רוב השיעור התנהל בצורה של בחני פתע ושאלות ולכן היה קשה לנאו להתמקד בנושא מסוים.
הוא יצא מאותו שיעור עייף יותר משהיה כשנכנס ושמח כל כך שזה היה השיעור האחד לפני האחרון שלו להיום. עכשיו נותר לו רק לסבול את רם בהרצאה נוספת על פלאי יופי האישה, ואז הוא סוף סוף יוכל להרגיש את סוף השבוע העומד בפתח.
"הרגליים, הידיים העדינות, השדיים, השפתיים המתוקות! הו, השפתיים!"
רם דיבר בעיקר לעצמו בזמן שהחניכים נראו משועממים מתמיד. נאו החל לסקור אותם במבטו וראה שראשו של תום היה מונח על השולחן, קבור בידיו. אריאל נשען על כתפו של זכריה ופיהק וזכריה דיבר בלחישות עם ליאור. כל זה מאחורי גבו של רם שעמד זקוף בפני כל הכתה בעיניים עצומות והבעה מרוחקת.
"כל כך הרבה יתרונות, כל כך הרבה סיבות לרצות בחברתן!"
"הוא שוכח שגם לנו יש כמה יתרונות" אמר זכריה, ספק בצחוק ספק במרירות.
"אולי הוא לא מודע ליתרונות שיש בו בתור גבר" הציע אריאל בנמנום. "אולי יש לו רגשי נחיתות"
"הוא לא נראה לי כמו טיפוס של רגשי נחיתות" מלמל נאו. ואכן, רם היה נראה מלא בביטחון עצמי באופן מוזר. הוא גם היה המדריך המבוגר ביותר שלימד אותם, אך התנהג בצורה הכי סהרורית וילדותית מבין כולם.
"נשים...נשים הן משהו מיוחד. טוב-" עם המילה האחרונה הוא חזר לפתע לקול ענייני ופקח את עיניו. "מישהו רוצה להעיר בנושא? מרגיש בצורך לחלוק?"
הכתה שקודם הייתה מלאה בלחשושים, דממה. רם גירד את סנטרו המגולח והביט בכתתו, מהורהר. "שום דבר? אני לא רואה לאן השיעור הזה יתקדם אם לא תשתפו פעולה"
"אז אפשר ללכת?" שאל תום שהרים את ראשו מהשולחן.
"אתה מעוניין להעביר ריתוק נוסף במשרדי?"
"לא תודה" הוא אמר וראשו צנח במהירות חזרה אל בין ידיו על השולחן.
"חשבתי כך" אמר רם. "עוד מישהו מעוניין להתחכם, או שנמשיך בשיעור הזה?"
כמה מלמולי 'לא' נשמעו בכתה ורם חזר לדבר, מתקרב מידי פעם עד לכדי מרחק של סנטימטרים בודדים מהתלמידים בכדי לנסות לשתף אותם בשיעור. הוא נחל אכזבה מספר פעמים ולבסוף שחרר את כולם לפני הזמן בצקצוקי לשון מאוכזבים.
נאו ניצל את הצפיפות שהייתה ביציאה מהכיתה ואת העובדה שכל אחד התרכז בלהתרחק משם כמה שיותר מהר בכדי ללכת מקדימה ולהצמיד את צעדיו של מורן שיצא לפניו.
"היי" אמר לו נאו. הוא הרגיש מוזר לפנות אליו אחרי שלא דיברו מאז אותו ווידוי של מורן, שהוביל לכמה וידויים אחרים מצד סקוט.
"היי" השיב מורן בקולו השקט הרגיל והמשיך ללכת. נאו הלך לצידו, מתעלם מהקריאות של הבנים האחרים להצטרף אליהם.
"קיוויתי שנוכל לדבר...זאת אומרת, רק אם תרצה"
"נוכל"
"אז אולי נשב באחד החדרים? תום בטח יחזור לחדר שלנו בקרוב. מי השותף שלך?"
"אין לי שותף" הוא השיב. נאו הניח שזה אומר ששותפו הקודם כבר עזב את המחנה, אך בכל זאת עלתה בדעתו האפשרות שמורן ביקש להיות לבד. נראה שהתרגל כבר לבדידות, אולי אפילו העדיף אותה.
"אז נוכל לשבת בחדר שלך?"
הוא הנהן. בחברתו של מורן נאו תמיד הרגיש יותר מידי מודע לכל פעולה שלו ולכל מילה שיוצאת לו מהפה. הוא כל הזמן חשש שאולי הוא כופה את עצמו על הנער, שאולי הוא מנסה להתקרב אליו יותר משמורן רוצה את הקרבה הזאת. הוא לא אהב את תחושת הזהירות והפחד שנלוותה לשיחות עם מורן, אך הוא כן אהב את הדרך בה מורן מעולם לא הכביר במילים ובכל זאת הצליח להשפיע עליו כל כך.
הם הגיעו לחדר של מורן שהיה אחד החדרים הראשונים בבניין של הבנים, והיה בדיוק באותו הגודל של החדרים האחרים, מה שאישש שהוא אכן נועד לשניים. היו בו שתי מיטות ושתי שידות אך רק בצד אחד של החדר התרכזו חפציו של מורן. נאו התיישב על המיטה שהייתה ריקה ומורן התיישב מולו.
"על מה רצית לדבר איתי?" הוא שאל. נאו חשב שהדבר מובן מאליו, אך בכל זאת ענה.
"על מה שסיפרת לי. רציתי רק להגיד שאם רק תבקש אני אעשה כל שביכולתי בכדי לעזור לך לצאת מכאן. זה באמת מגיע לך"
מורן חייך לרגע ואז צמצם את עיניו בחשד. "אמרתי לך שטוב לי פה"
"אני לא מבין אותך. איך יכול להיות טוב לשמוע הרצאות שלמות על למה לא טוב להיות הומוסקסואלים, כשאתה אפילו לא אחד כזה?"
"יש כאן אנשים נחמדים"
"אתה לא מדבר עם אף אחד"
"אני שומע אתכם מדברים. אני רואה את הקרבה בין כולם. אתם חברותיים"
מורן השתתק ונאו עשה כמוהו. היה קשה לו להאמין שייתכן שקיים אדם, סטרייט או הומו, שיהיה לו טוב במחנה הזה. נכון, נאו הכיר שם חברים טובים ונהנה לבלות איתם בהפסקות. אבל כל פעם שחשב על הבית והחברים שהותיר מאחור הוא התמלא בגעגועים.
"והחברים שלך מהבית פחות חברותיים?"
מורן לא השיב. במקום להגיב, הוא בהה ברצפה בריכוז. העובדה שמורן לא התרכז בו כשדיברו העציבה את נאו, שקיווה לקבל הזדמנות נוספת לבחון את עיניו מקרוב.
"וחברות? בטוח אהבת מישהי בעיר שלך"
"הייתי די ביישן" הוא השיב בקושי. הוא הסיט את מבטו באי נוחות.
"אני מצטער שאני מפריע לך. בטח קיווית לעשות משהו מעניין יותר בזמן הזה. אני אלך עכשיו-"
"לא" הוא אמר ותפס בידו של נאו. "סליחה. אתה יכול להישאר. אני יודע שאני לא ממש טוב בלקחת חלק פעיל בשיחה, אבל...טוב לי לדבר איתך"
"אני היחיד שמדבר פה" צחק נאו וחזר להתיישב.
"אתה מנסה לברר משהו שאתה בכלל לא מנסה להבין. אני לא יודע מה להוסיף, נאו. טוב לי פה. יותר משהיה לי עם המשפחה שלי. זה הכל"
"אבל איך ההורים שלך בכלל יכלו אוטומטית להניח שאתה הומו אם אתה לא?"
"כמו שאמרתי, הייתי די ביישן. לא הראיתי התעניינות בבנות. אז הם הניחו שאני לא מתעניין"
הוא נאלם שוב. נאו שנא את התחושה שהוא גורם למורן לדבר בלי רצון, להיזכר בדברים בעברו שהיה מעדיף לשכוח.
"אולי בכל זאת כדאי שאלך" הוא אמר, הפעם ביותר עדינות. "אבל תחשוב על זה. באמת הייתי שמח לעזור לך"
"תודה"
נאו נזכר לפתע בדבר אחד אחרון שרצה להוסיף. "לפני שאני הולך, יש לי ווידוי קטן"
מורן הביט בו בהתעניינות. נאו התענג על אותה שנייה בה עיניהם נפגשו.
"אני יודע שסקוט יודע שאתה סטרייט. הבטחתי לך שלא אספר על זה, אך יצא לי לדבר עם סקוט ו...אני מצטער."
"למה דיברת איתו?"
"רציתי שיעזור לך לצאת מכאן. האמת היא, שהוא זה ששכנע אותי שאתה לא מעוניין לצאת. אני מניח שהוא באמת ידע טוב יותר ממני"
"כן. הוא אדם טוב"
צמרמורת קלה עברה בגופו של נאו למשמע המילים הללו. בדרך כלל הוא היה היחיד שדיבר כך על סקוט. כשבנים אחרים היללו אותו הם תמיד הזכירו את העובדה שהוא חתיך, או שיש לו שיער יפה, ודברים שטחיים כגון אלו. הבנות הזכירו לעתים את החיוך המקסים. רק מורן שם לב לאופי שלו, כמוהו. הוא נזכר בימים בהם חשב שאולי יש משהו בין מורן לסקוט, אך מיהר לסלק את המחשבה הזאת מראשו. מהתעלומה הזאת הוא כבר נפטר, אך תעלומות נוספות מיהרו להגיע. כעת היה מוכרח לתהות מדוע סקוט בכלל ידע על מיניותו הסודית של מורן, ואם אין בין השניים רומן, אז מה בעצם טיבו של הקשר שלהם.
"הוא באמת אדם טוב" הסכים נאו. לרגע הוא חשב על ימים מוקדמים יותר במחנה, בהם הכמיהה לראות את סקוט ולשמוע את קולו הייתה חזקה יותר מכל דבר שהרגיש. הנוסטלגיה שעלתה במוחו גרמה לו לרצות לחוש כך שוב, לחייך כאילו הוא לא נמצא במקום הנורא הזה רק מפני שנכנס למשרדו של האדם אותו אהב.
"אז כמו שאמרתי, אני אלך עכשיו. אז...ערב טוב?"
מורן חייך למשמע הרשמיות של נאו. "ערב טוב גם לך", אמר בשקט.
בנחישות רבה מתמיד, הלך נאו לכיוון משרדו של סקוט. הוא התפלל שלא ימצא שם אף אחד, אך למורת רוחו גילה שהחלון הבודד באותו חדר סגור והדלת נעולה, כשהייתה בזמן פגישות ייעוץ. הוא נשען על הבניין וחיכה בקוצר רוח, תוהה אם עליו להתייאש מכיוון ולא ידע מתי האדם שנמצא בפנים נכנס לשם. או יותר חשוב, מתי הוא מתכנן לצאת. למזלו, תוך דקות ספורות נפתחה הדלת ולילה יצאה משם במבטה הקודר הרגיל. סקוט יצא אחריה והיא העניקה לו שמץ של חיוך, לפני שראתה את נאו עומד שם והסתלקה מבלי לומר מילה. גם סקוט מיהר להבחין בו, ולמרות שהתכונן לסגור את דלתו, פתח אותה לרווחה. נאו נכנס ללא מילים וסקוט סגר אותה אחריהם כהרגלו.
"מצטער שפקפקתי בך" אמר נאו בזמן שסקוט התיישב מאחורי שולחנו.
"פקפקת לגבי מה?"
"מורן. נראה שהוא באמת לא רוצה לעזוב. אני מצטער"
"זה בסדר. לא ידעת"
סקוט אמנם קיבל את התנצלותו בחיוך סולח, אך משהו בעובדה שחזר להתיישב בכיסאו המשרדי כמו בימיו הראשונים של נאו במחנה הטרידה אותו. כשרק התחילו להיות יחד, סקוט אפילו לא טרח לשמור על גינוני היועץ שלו, ובדרך כלל היה פשוט נשען על השולחן או מתקרב אל נאו בלי לבזבז זמן.
"אוקיי, אז, אני שמח שניהלנו את השיחה הזאת..." נאו התכונן לצאת, ואז לשמחתו סקוט התרומם מייד מכיסאו.
"חכה," הוא אמר. "אני יודע שקצת מביך אותך להיות בחברתי מאז השיחה האחרונה שלנו, אבל קיוויתי ש...שנוכל לגרום לדברים להיות כשהיו"
"זה גם מה שאני קיוויתי," אמר נאו, "אבל כשנכנסתי לפה לא נראית מעוניין"
סקוט צחק מייד ואז סוכך בידו על פיו. "סליחה. אני לא צוחק עליך."
"נראה כאילו אתה כן צוחק עליי!" אמר נאו בכעס מזויף, אך לא התאפק וצחק גם הוא.
"הקיפוח בקול שלך הצחיק אותי. אבל אני מעוניין, נאו. תמיד."
"טוב מאוד. כי גם אני" הוא אמר והתקרב אליו. ללא מילים נוספות והקדמות מיותרות, הוא פתח את הכפתורים הראשונים בחולצתו של סקוט ומישש בידיו את חזהו. בזמן הזה סקוט כבר מיהר להושיט את ידיו למכנסיו של נאו, ורק לאחר נגיעה קלה, מתגרה, עבר להוריד את חולצתו מעליו ולהצמיד את חזהו הערום לשלו.
השתנקות חנוקה נמלטה מפיו של נאו כשהמדריך נישק את שפתיו ומישש את לשונו הרכה בשלו. נאו כרך את ידיו סביב גופו, וגלש מעט מטה אל ישבנו.
"אני אוהב אותך", הוא נאנק כשלקח אוויר בין נשיקותיהם.
"גם אני אותך" השיב לו סקוט בקולו העדין, הרגיש, ועבר לנשק את צווארו החשוף ואת חזהו החלק. תוך כדי אפשר לידיו לנוע שוב מטה, למשוך את מכנסיו של נאו ממנו ולהוריד את התחתונים של שניהם בזמן שהנער נאנח תחתיו. הוא נשכב על נאו, לקח את רגליו המפוסקות בידיו ונכנס פנימה.
נאו גנח ונאנק. הוא התמכר כבר להנאות המיניות, ולכן המשיך לשכב עם סקוט גם כשהרגיש לא בנוח. הוא לא העז להודות בפני עצמו שהמחשבות על תורן מענות אותו, לכן נתן לסקוט להמשיך בשלו והשתדל רק להוציא את המיטב מאותו הרגע.
הוא השתדל כל כך לא לתת לתחושות הרעות שלו להתבטא בפניו, אך כשסיימו והוא קם והתלבש, הוא הבחין בפניו של סקוט וידע שנתן למשהו להימלט החוצה. הוא רצה להתנצל או לדבר על כך, אך במקום לעשות כן, נעל את נעליו ויצא החוצה במלמול "לילה טוב" מהיר, מותיר את סקוט ערום למחצה על הרצפה הקרה.
- - -
אגב, סליחה מגיעה לנועה-לי ובקה שאמרתי להן שאעלה אותו ביום חמישי בערב. בסוף חזרתי מהעבודה ונרדמתי מייד, ואחרי זה קמתי עם כאב ראש נוראי ובחילה. קורה^^;
אוי, יש לי כל כך הרבה פרקים בסיפורים אחרים להשלים. מקווה שאספיק להצמיד. ערב טוב לכולכם:)
(אגב, האם מישהו הגיע לפה דרך האימייל? משום מה זה לא מרשה לי לסמן שיישלח עדכון למנויים)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
D12
