The Fantasy

היי אנשים, מקווה שהיה לכם שבוע רגוע ונחמד...כן, זה מה שאני אומרת כשיש לי מחסור בהקדמה רצינית.

אז אני פשוט אגש לפרק (רציתי לתת נאום על אהבתי להרלן קובן ולהגיד שאתם חייבים לקרוא ספרים שלו, ולקרוא ספרים בכלל כי זה מעולה והכל, אבל קצת אחרי 1 בלילה ואני די עייפה עכשיו. אז נסכם ב- I ♥ Harlan Coben )

אה, לפני המעבר החד לפרק - אני רוצה להודות לנועה-לי, שלמען האמת כנראה לא הייתי מפרסמת עכשיו את הפרק בלעדיה. היא באה אליי הביתה והכריחה אותי לכתוב אותו לפני יומיים (אני רצינית, היא פשוט הושיבה אותי מול ה- Word ואמרה "תכתבי!". ועכשיו היא גם הושיבה אותי ואמרה לי לפרסם. אז במידה מסוימת גם אתם צריכים להודות לה  )

לא פרק מרתק במיוחד, אבל הייתי זקוקה למעבר הזה. Enjoy!

פרק 14:

המים הקרים שטפו מעל נאו את הזיעה הקרה מהלילה, ואיתה הרגיש כאילו הם לוקחים גם את כל דאגותיו וצרותיו. היה משהו מצמרר במקלחת קרה בשעות המוקדמות של הבוקר, אך לא הייתה לו הסבלנות לחכות שהמים יתחממו. מלבד זאת, הוא העדיף לסיים את התארגנות הבוקר לפני שתום יתעורר. נאו לא רצה לתת לו פתח לשאילת שאלות, ולחקירה לגבי לאן נעלם אמש. הוא ידע שאין משמעות לתירוציו מכיוון ותום היה בטוח שלנאו יש 'מאהב סודי', ונאו פשוט שמח שתום לא חושד שמדובר ביועץ שלהם, אך בכל זאת נהג להמציא תירוצים חדשים מידי לילה ליתר ביטחון.

נאו כבר סיים לחפוף את שיערו ולהסתבן, אך משהו משך אותו להישאר במקלחת. הרוגע שחש, הניתוק מכל החניכים האחרים, גרמו לו לרצות להעביר את היום תחת מטר המים. אך ככל שחשב על כמה שהוא רגוע, אותה התחושה הנעימה החלה להיעלם ובמקומה הוא מצא את עצמו חושב שוב על תום, מה שהוביל אותו לחשוב שוב על תורן ועל עצמו. הוא חשב על הפעמים בהן היה קשה כל כך להתחמק למשרדו של סקוט לזמן ארוך בלי שיבחינו בכך, ותהה אם תורן עבר את אותם הדברים. כשסקוט דיבר על היחסים בינו לבין תורן, נשמע היה שמדובר באהבת אמת. תורן וודאי השקיע את כל מאמציו בשביל להיפגש עם סקוט לעיתים קרובות. כעת נאו כעס על עצמו על כך שבמקום להתאמץ לפגוש את סקוט בכדי לדבר איתו ובכלל, פשוט להיות איתו, הוא הלך בערב הקודם למשרדו רק בשביל להשיג דבר אחד. הוא אכן השיג אותו, אך כעת האשמה כרסמה בבטנו, ואפילו המים הצוננים לא הצליחו לשטוף אותה מעליו. ברגע שהחל להתעמק בנושא החליט לצאת מהמקלחת, מהשפעת המים על גופו שעוררו את המחשבות הללו מלכתחילה. אל תלקה את עצמך, הוא חשב לעצמו. עובדה שגם סקוט תמיד ניגש ישר לעניין, תמיד נגע בו והביט בו באותו מבט נוקב – לא. נאו ידע שבמחשבותיו הוא מקצין את הכול. במציאות סקוט תמיד שואל קודם לשלומו, תמיד מחייך אליו ופותח בשיחה. אפילו כשהוא מדלג על החלק הזה וכן ניגש לעניין, הוא חוזר אל שאלות החולין בסופו של דבר.

נאו החליט לשכוח מהעניין לבינתיים. הוא ניגב את גופו ושיערו ולאחר מכן זרק את המגבת על הרצפה. הוא הניח שבשבוע החולף נערמה כבר כביסה רבה בסל שבחדרם בכל אופן, ואחד מהם בטח יוציא את הכל לכביסה בקרוב. הוא גם נטה להניח שיהיה מדובר בו, מכיוון ולתום היה הכישרון המדהים להיעלם בכל פעם שנאו דיבר על המטלות שלהם.

נאו נכנס לחדרם לבוש במכנס קצר בלבד. כשיצא מוקדם יותר למקלחת תום עוד ישן ולכן הוא לא הדליק את האור אלא רק ניסה לגשש אחר חולצה בחושך ללא הצלחה. כעת תום כבר היה ער וישב על מיטתו.

"מקלחת ארוכה" אמר תום.

"איך אתה יכול לדעת? רק קמת"

נאו ניגש לארון והוציא חולצה חומה קצרה. הוא לבש אותה ונשכב על גבו במיטתו, מתנחם במחשבות על סוף שבוע נטול שיעורים.

"אני ער כמעט עשרים דקות"

"באמת הייתי שם כל הזמן הזה? לא שמתי לב"

"ואיפה היית אתמול? לזה שמת לב?"

נאו חייך לעצמו. הוא ידע שהשאלה הזאת תבוא, וכבר היה מוכן עם תירוץ עלוב ולא אמין. הוא ידע שאין צורך לטרוח להמציא תירוץ הגיוני. תום לא האמין לו גם ככה. "הסתובבתי קצת עם הבנות"

"אהא"

"ואז הלכתי למשרד של סל ונתתי לו אגרוף, ישר בפנים" היי, אם כבר לשקר בצורה לא אמינה, אז להגזים עד הסוף.

"מה?"

נאו הסתובב וחייך אליו.

"מצחיק מאוד" אמר תום וחזר גם הוא לשכב במיטתו.

"למה זה כל כך מעניין אותך בכל אופן?" שאל נאו.

"חשבתי שאם אגלה לכלוך עליך ועל אחד החניכים האחרים אוכל להלשין עליכם ולקבל על זה נקודות או משהו. הם צריכים להמציא חוק כזה, אתה יודע? אם אתה תופס שני חניכים אחרים עושים משהו אסור, נותנים לך לצאת מהמחנה"

"ממתי אתה כל כך להוט להסתלק מפה?"

תום לא השיב, ורק השאיר את נאו לתהות אם קרה לאחרונה משהו שפספס וגרם לתום לאבד את קור רוחו.

"תום?"

"סיימתי אתמול את הספר"

"אותו הספר העבה שאהבת לזרוק עליי?"

"לא אהבתי לזרוק אותו עליך" הוא אמר והדגיש את המילה 'אהבתי', "פשוט שלפעמים היה בכך צורך"

"ועכשיו אתה רוצה שיתנו לך לעזוב את המחנה כי סיימת את הספר?"

"לא, אין לזה קשר. כבר עברנו נושא. זה היה הספר האחרון שהבאתי איתי ועכשיו יהיה לי משעמם"

"לסקוט יש הרבה ספרים במשרד שלו. אני בטוח שהוא ישאיל לך משהו"

תום הביט בו בבוז.

"אז, מה אם אני אבקש ספר שתרצה, ואז אביא אותו לך?"

"אני לא רוצה שום דבר מסקוט. או ממך" הוא הסתובב במיטתו לצד השני ושתק. נאו התחרט שהזכיר את סקוט, גם בגלל התגובות הקבועות של תום לנושא וגם בגלל שהוביל את עצמו לחשוב עליו. הוא החליט לעשות בראשו רשימה של הדברים שהוא צריך להספיק בסוף השבוע הנוכחי. קודם כל, הוא צריך לסלק את תורן מראשו. לשם כך הוא יצטרך ללכת לדבר עם סקוט. לדבר, הוא הדגיש לעצמו בראשו. לא שום דבר אחר. מלבד זאת, הוא גם רצה לחדש את קשריו עם החניכים האחרים, שהרגיש כאילו לא ישב איתם על הספסלים כבר זמן רב. הוא לא שיחק קלפים עם החבורה הרגילה כבר יותר משבוע, וגם לא נפגש בבקרים עם אלינה לפני שהלכו לשיעורים. הוא קיווה שיצא לו לפצות אותה על זה היום.

כשיצא מהחדר מבלי לומר דבר לתום שכנראה חזר לישון בינתיים, הבין נאו שהרגעים הכי מכריעים במחנה היו הרגעים בהם עשה את דרכו אל משרדו של סקוט. תמיד התמלא בתחושת דז'ה וו, תמיד הסתכל לאותם כיוונים לבדוק מי רואה אותו, תמיד הציץ מסביב לבדוק אם מדריכים אחרים נמצאים באזור. הוא שמח שהוא החליט לקחת את הצעד הזה מוקדם כל כך ביום שישי, מכיוון ורוב החניכים, שנהגו לדלג על ארוחת הבוקר ביום הזה, עוד ישנו או פשוט שכבו על המיטה בחדרם בעצלתיים.

כשהגיע הופתע לגלות את דלת המשרד פתוחה. הוא נכנס בחשש מסוים שמישהו כבר נמצא שם, אך מצא רק את סקוט מטאטא את הרצפה וזורק כמה דפים ישנים לשקית אשפה גדולה.

"היי" אמר נאו. "אני לא רגיל לראות דלת פתוחה"

"קצת מאובק פה, החלטתי לתת למקום להתאוורר" אמר סקוט בחיוכו המקסים והשעין את המטאטא על הקיר. כשראה את נאו מביט במטאטא בגיחוך קל, הוסיף, "וויומינג מכריח אותי לנקות פה לפעמים"

"גם את החניכים, לצערנו"

"כן, אני יודע"

שתיקה השתררה. סקוט עוד הביט בו באותו חיוך מקסים, אך לא נראה שידע מה לומר. גם נאו לא היה בטוח מה לומר.

"אני מצטער על אתמול" הוא אמר.

"מצטער על מה? ממש נהניתי"

הוא שיקר. זה לא היה יכול להיות ברור יותר לדעתו של נאו. הוא הביט בו בתוכחה עד שסקוט חזר בו מדבריו.

"טוב, נהניתי עד לחלק מסוים כשנראית קצת...מרוחק. אבל הסליחה מתקבלת. אם כי אשמח לשמוע בכל זאת מה עבר לך בראש"

מכיוון ונאו לא מצא דרך להתחמק, הוא החליט פשוט לגשת מייד לאמת. "תורן עבר לי בראש. תורן כל הזמן נמצא בראש שלי"

נאו הרגיש כאילו סקוט מתבונן בו בתערובת של עצב וזלזול, הדרך בה הסתכל עליו אמרה 'עדיין לא התגברת על זה?'. לא, לא התגברתי על זה, הוא רצה לומר. אך סקוט לא שאל דבר עדיין.

"אתה צריך לשכוח מזה" אמר סקוט לבסוף. "אולי שנינו צריכים, אני לא יודע. אבל אין לך סיבה לחשוב עליו, באמת"

"אין לי סיבה? שכחת בכלל מה סיפרת לי? שהוא הבטיח לך שהוא יחזור לקחת אותך! ובינתיים אנחנו ביחד, אבל מה אז?" נאו שמע לפתע את קולו העולה ונבהל מאיך שהוא נשמע. הוא ניסה לייצב את קולו ולהישמע שקול. "מה אני אמור לעשות אם תורן יופיע פתאום לקחת אותך? פשוט לפנות לו את הדרך?"

"אל תדאג. הוא לא יופיע"

צמרמורת קלה עברה בידיו של נאו כשהמילים הללו יצאו מפיו של סקוט. הן נאמרו בשקט, בקרירות.

"למה אתה מתכוון?" הוא שאל, מנמיך גם הוא את קולו מבלי לשים לב.

סקוט זנח את המדפים שעד רגע לפני כן העמיד פנים שניקה מאבק והתיישב בכיסאו. "אני מתכוון שאין לך ממה לחשוש. מה שהיה ביני לבין תורן היה ונגמר"

"אבל...אבל אתה אמרת. אתה אמרת שהוא יחזור"

"לא. רק חזרתי על מילותיו."

נאו היה מבולבל. "אני יודע שעבר זמן רב, אבל איך אתה יכול להיות בטוח שהוא לא ישוב פתאום?"

"בגלל מה שקרה מאז שהוא עזב."

נאו התיישב אל מול סקוט. הוא הניח את ראשו בכפות ידיו והקשיב בעניין כשסקוט החל לדבר שוב.

"אתה יודע איך וויומינג גילה שתורן עבר את השלבים במרמה? שהוא עדיין מעדיף בנים?"

"כן, אתה סיפרת לי. אמרת שההורים שלו התקשרו לוויומינג וסיפרו שהוא עדיין מתנהג כמו קודם."

"כן, זה בדיוק מה שקרה. עבר זמן מה מאז שהוא עזב. חיכיתי לו, אבל ידעתי שאסור לי להתלהב מוקדם מידי. הנחתי שייקח לו זמן להתאקלם רחוק מהוריו ולחזור לכאן שוב, הפעם בתור אדם עצמאי. אבל השיחה מההורים שלו הגיעה דווקא מהר מאוד. הם צעקו על וויומינג, שאלו איזה מן מחנה לא מועיל הוא מנהל. הם אמרו שתורן רק גרוע יותר. שהוא עזב את הבית ועבר לגור רחוק מהם"

נאו עדיין לא הבין לאן כל זה מוביל, ואיך סקוט הסיק מזה שתורן לא יגיע. מבחינתו, הוא עדיין חשש מבואו. נאו הביט בו בשאלה.

"עם גבר אחר, נאו. הם התקשרו לספר שהוא פגש מישהו ועבר לגור איתו"

נאו קפא במקומו. הוא רצה לצעוק "מה?!" ו-"איך לעזאזל הוא עשה לך את זה?!" אך הוא לא העז לדבר. הוא הרגיש שלא חשוב מה הוא יאמר, סקוט כבר בטח חשב על הכל לפניו. הוא פחד שכל הערה שלו רק תכאיב לסקוט יותר. אפילו להגיד משהו כמו "אני מצטער" נשמע פתאום כל כך מתנשא ויומרני.

"היי, זה לא חשוב כבר" אמר סקוט ולקח את ידו של נאו בידו. שוב נעמה לנאו התחושה הזאת, של מגע קריר ביום חם. ידיו של סקוט תמיד היו קרירות וזה רק גרם לנאו לרצות לחוש במגע שלו אפילו יותר. "עכשיו אני איתך, נכון?"

"נכון" אישר נאו בחיוך. הוא הוקסם מהקלות בה סקוט עבר לדבר עליהם, אחרי שבפעם האחרונה ששמע אותו מדבר על תורן הוא בכה והיה במצב גרוע בהרבה. אך הפעם נאו הרגיש כאילו הוא זה שעומד להישבר. הוא רצה לבכות על כאבו של סקוט, לבכות במקומו מכיוון והוא בוודאי נאלץ להעמיד פני חזק, ולא יכול היה לחשוף דבר ליד עמיתיו. הוא שנא את תורן על מה שעשה, ואפילו כעס על תום על כך שהוא תמיד מגן עליו בלי לדעת בכלל למה הוא מסוגל.

דקות ספורות לאחר מכן הוא נפרד מסקוט שחזר לסדר את משרדו ויצא לכיוון החצר. חניכים אחרים החלו להופיע שם ככל שהשעה נעשתה מאוחרת יותר. נאו נזכר שהתכוון להצטרף אליהם, להשלים את כל מה שפספס כשהתחמק מהם ותמיד חיפש במבטיו את סקוט או את מורן. הוא עדיין רצה בזה, אך מצד שני הוא רצה אפילו יותר פשוט לשכב במיטתו לבד ולא לצאת ממנה. הוא הרגיש חלש אחרי שדיבר עם סקוט. לפני שיצא, סקוט גם סיפר לו על כך שהמנהל החל לחשוד בו אחרי כל מה שקרה עם תורן ולכן הוא מתייחס ביותר ספקנות למעשיו כיום. סקוט אמנם לא העלה את נושא הזוגיות ביניהם, אך נאו בכל זאת חשב שאולי הוא רומז שעליהם להוריד פרופיל בפני וויומינג.

בדיוק כשנאו התכוון בכל זאת להתחמק מכולם ולממש את תכנית ההתפרקות על המיטה, הוא שמע את הקולות המוכרים של לילה ואלינה במה שנשמע כמו וויכוח. הוא לא התאפק ועצר להקשיב להן לרגע.

"את חייבת לפחות לנסות!" היה זה קולה של לילה.

"אני לא מעוניינת. כבר אמרתי לך שלא"

"בבקשה ממך. אני קרובה לסיים את השלבים, אלינה. בקרוב כבר לא אהיה במחנה. אני כל כך אשמח לצאת מפה יחד איתך, עם כל החברות שלנו-"

"אני נשארת"

"אלינה-"

"אני מעריכה את הרצון הטוב, אבל אני נשארת"

"אין לך שום סיבה טובה-" לילה פתאום הבחינה בנאו שעמד במרחק מטרים ספורים מהן. "אתה מצוטט לנו?"

אלינה הסתובבה וראתה אותו גם כן. היא לא נראתה כועסת. במקום זה היא קמה ממקומה בחיוך רחב ואמרה "נאו! הרבה זמן לא דיברנו!" בהתלהבות.

"הוא הקשיב לנו!" אמרה לילה בכעס.

"לא אמרנו שום דבר מעניין" אמרה אלינה. לילה עדיין לא נרגעה ופשוט קמה והתרחקה מהמקום.

"אני מצטער" אמר נאו מייד.

"אל תדאג, אני אשלים איתה יותר מאוחר. בוא נודה באמת, יהיה לה משעמם בשבת בלעדיי!"

"גם לי יהיה משעמם בלעדייך" הוא אמר והתיישב לצידה, מחליף את מקומה של לילה. הוא רצה לפתוח בשיחה רגילה כאילו לא עמד והקשיב להן רגע קודם, אך לא יכול היה להתעלם ממה ששמע. אם הבין נכון, אלינה, כמו תום, תקועה באחד השלבים המוקדמים. אך נראה שמרצונה החופשי.

"באיזה שלב את בכלל?"

"בשני" היא השיבה בקלילות ונדנדה את רגליה באוויר. הוא ראה רק את כפות רגליה מציצות, מכיוון ולבשה חצאית שכבות ארוכה בצבע קרם שכיסתה את כל רגליה. מלבד זאת לבשה רק גופייה פשוטה יחסית, שרשרת פנינים שהייתה צמודה לצווארה ועוד שרשרת אחת ארוכה יותר. היה מפתיע לראות את אלינה לבושה בצורה פשוטה יחסית, למרות החצאית הבולטת, אך שיערה המוזר פיצה על כך. הוא היה בגוון חום אדמוני מוזר, אסוף למחצה בצורת שני עיגולים מוזרים לראשה, כששאר השיער הקצר נופל על עורפה. כהרגלו, נאו התפעל כל פעם מחדש מכמות הפאות והתסרוקות שעומדות לרשותה.

"ולמה את נשארת בשלב השני? יש לך חברה?"

"לא. אבל אני מעדיפה להמשיך לתת להם לחשוב שאולי יש לי"

"למה?" הוא שאל.

"בגלל שאני אוהבת את הבגדים שלי. זוכר את השלב השלישי? אני לא ארצה שייקחו אותם ממני"

בפעם השנייה באותו בוקר ידע נאו לזהות שמשקרים לו. היה ברור שלאלינה יש סיבה רצינית יותר, אותה היא לא חולקת.

"למה באמת?" הוא שאל שוב.

אלינה לא נראתה להוטה להשיב, אך נאו ידע שהיא סומכת עליו. "אני לא מעוניינת לשתף פעולה עם המחנה הזה" היא אמרה ונשמעה רצינית יותר משנאו אי פעם שמע. "אני מעדיפה להישאר פה ולעזור לחניכים חדשים להתמודד. לנסות לשמח קצת אחרים, אתה יודע."

"ומה איתך?" הוא שאל כמעט מייד. "גם לך מגיע להיות שמחה"

"אני שמחה כשאתה שמח" היא אמרה. זה היה משפט כל כך שגור בפי-כל, כל כך שיקרי שנאמר תמיד ללא כוונה. ובכל זאת, כשאלינה אמרה את זה, זה היה כל כך כן ואמיתי.