The Fantasy

ככה הייתי קוראת לפרק אם הייתי נותנת להם שמות.

פרק 17:

יום ראשון במחנה תפס את רב החניכים לא מוכנים. הם הידסו במחנה לאיטם, מפהקים תוך כדי הליכה לכיוון חדר האוכל, חלקם עוד חולקים חוויות מסוף השבוע. אלינה וטלי היו הראשונות להירשם אצל סל ליד הדלת ולתפוס לבנות שולחן גדול. מייד אחריהן החל זרם החניכים להיכנס אחד אחרי השני, כשלבסוף האחרון שנכנס היה תום, מתלונן על השעה המוקדמת ומתיישב ליד זכריה וחניך נוסף שנראו משועממים למדיי.

כשסיימו לאכול יצאו כולם לאותו הכיוון, זזים מהר יותר כעת כשיש חשש לאחר. תוך כדי ההליכה אל עבר הספסלים, נשמעו מספר תלונות ואמירות כועסות.

"אין לי כוח לפגישה השבועית עם וויומינג", אמר אחד מהם וגרר גל של תגובות זהות.

"אני מעדיף להכפיל את השיעורים עם סל וסקוט מאשר לשמוע את המנהל שוב" אמר אחד נוסף. רק היעדרותו הבולטת של אחד החניכים האחרים הובילה את כולם לשנות את נושא השיחה.

"איפה הוא באמת?" שאל זכריה כשהתיישבו על הספסלים, מחכים לראות את מנהלם מתקרב, אך לא מוותרים על התקווה שאולי לא יופיע.

"הוא אמר לי שהוא צריך לרצות עונש אצל סקוט או משהו" השיב תום.

סקוט ישב במשרדו מאחורי שולחן העץ הארוך והציץ מידי פעם בשעונו. השעה עוד הייתה מוקדמת, והשיעור איתו נועד להתקיים רק בשעות אחר הצהריים. לוח הזמנים שלו היה ריק עד אז, מלבד פגישה אחת עם מורן שצריכה להתקיים בהפסקת הצהריים של החניכים. בינתיים, חסר מעש, הוא שתה את הקפה שלו שהספיק להתקרר ורשם מספר הערות על החניכים בדפיו. לפתע הדלת נפתחה, ובפתח עמד נער גבוה, שחום ושרירי, בעל שיער חום פרוע.

סקוט היה מופתע. "תורן. לא ציפיתי לראות אותך"

"אני יודע שלא הודעתי לך מראש שאגיע," אמר תורן, "אבל...רציתי לראות אותך."

"גם אני" אמר סקוט בשקט. "רק תנעל קודם את הדלת, בסדר?" הוא הושיט לתורן את המפתח וזה עשה כדבריו.

"זה בסדר שבאתי עכשיו, נכון?"

"אני פנוי עד הצהריים" השיב סקוט בחיוך, אך במהרה נמוג חיוכו. "אין לך שיעור עכשיו? עם המנהל?"

"הוא יאמין לך אם תספר שאני בעונש. שעשיתי משהו רע-"

"למה סתם לסבך אותך בצרות? יכולת לבוא מאוחר יותר."

"רציתי לראות אותך עכשיו"

המילים הישירות פגעו בסקוט ללא הכנה. כעסו שכך, והוא נתן לתורן את האפשרות להתקרב אליו מבלי שימשיכו בוויכוח. כשכבר עמד לידו, סקוט משך אותו אליו, מושיב אותו על ברכיו כך שגבו של תורן מופנה אליו. הוא חבק בשתי ידיו את מותניו של תורן, משלב את ידיו על בטנו. תורן הניח את ידיו על ידיו של סקוט ונשען לאחור, כך שראשו נוגע מעט בכתפו של סקוט ומעט בראשו. בתגובה לקרבה הזו, נשק סקוט לעורפו של תורן, מזיז משם את השיער המבולגן.

הם שילבו את ידיהם אלו באלו ותורן השמיע אנחת רווחה.

"אני בהחלט מעדיף להיות פה עכשיו"

"גם אני מעדיף אותך פה" אמר סקוט ונישק את כתפו של תורן, משאיר את שפתיו הדקות עליהן אך לרגע קט לפני שעובר לאוזנו של הנער. "יש לנו הרבה זמן פנוי להיות כאן, אם לא מפריע לך שהעונש המדומה שלך יימשך זמן רב"

"לא מפריע לי בכלל. מה אתה עושה בצהריים?"

"אני צריך לדבר עם מורן, החניך החדש"

"הילד המתבודד? הוא כל כך מוזר. ויש לו עיניים מפחידות"

"אל תדבר עליו ככה לפני שתכיר אותו" אמר סקוט בטון המטיף בו הוא משתמש בשיעוריו, אך עדיין שמר על השלווה העדינה בקולו. הוא הרגיש שלא חשוב מה תורן יגיד, דבר לא יוכל להכעיס אותו או לקלקל את הרגע הזה.

תורן הידק את האחיזה בידיו של סקוט שהיו משולבות בשלו ונשם עמוקות. "אתה פשוט טוב מידי" הוא אמר בשקט, יותר לעצמו מאשר למדריך. הוא עצם את עיניו בעייפות, עוד תשוש מחוסר השינה בסוף השבוע, אך חיוך החל להתפשט על פניו כשהרגיש בידו של סקוט גולשת על גופו, מלטפת ברוך את הכתף לפני שיורדת לאט אל מכנסיו. הפעם המדריך נמנע מניסיונות מתגרים להכניס את ידו תחת בגדיו ופשוט נגע בו מבעד למכנסי הג'ינס, ובכך גרם לעיניו של תורן להיפקח בבת אחת. הנער נתן לאנחה חלושה להימלט מבין שפתיו, ואז עטף בידו את לחיו של המדריך והסתובב אליו בכיסאו, כך שפניהם היו אחת מול השנייה והתאפשר להם להתנשק.

"התכוונתי למה שאמרתי באותו יום" אמר תורן, מתקשה להסתיר את הלהט בקולו כשבין המילים שאמרו השניים, חזרו שפתותיהם להיצמד ולשונות השניים להתערבל בפיהם, לשחק בלגעת-לא לגעת.

"אני יודע" השיב סקוט, עיניו עוד עצומות כשדיבר ובלי להתעכב הוא חוזר לחבק את גופו של תורן.

"אני מצטער שלא באתי מאז. רציתי לדבר איתך, אבל קרו כל מיני דברים, ו-" השפתיים הנוגעות קוטעות שוב את שטף הדיבור, מגע הידיים של המדריך באזורים החשופים בגופו של תורן, עורפו, ידיו, לחייו, מותיר אותו לרגע ללא יכולת לדבר. "בקושי ישנתי ביומיים האלה."

"אני יודע, באמת. גם אני הרגשתי ככה" השניים פקחו את העיניים ונאלצו לבסוף להביט אחד בשני. "זה בסדר", המשיך סקוט, "העיקר שבאת עכשיו"

"כן. העיקר"

חיוך עלה על פניו שוב כשנזכר בתירוץ בו השתמש בכדי להגיע למשרד. "כדאי שאחשוב מראש על כל הדברים שאגיד לשאר. אתה יודע, שממש סבלתי בעונש ושהזמן לא זז ושהתעללת בי עם כל השטויות שאמרת. תום מת על סיפורי זוועה"

"אתה לא חייב להגיד דברים כאלה לכולם" אמר סקוט ונשמע מעט נעלב.

"אני חייב אם אני רוצה להיות אמין. אתה לא רוצה שיחשדו בנו, מן הסתם"

"אבל אתה לא חייב להסיט את כולם נגדי בשביל להיות אמין. אתה יכול לספר שהיית תקוע במשרד ושהיה לך משעמם, אבל אם תוכל להשניא אותי פחות על שאר החניכים, אני אשמח"

"אוי באמת. לא צריך להיות אכפת לך מה הם חושבים עליך"

"תורן, זה לא עניין של אכפת לי או לא אכפת לי" השניים החלו להתרחק אחד מהשני מבלי לשים לב, אם כי הם עוד חלקו באותו כסא משרדי. "פשוט יותר קל ללמד ולהעביר שיעור לקבוצה שלא בוהה בך בכעס כי היא בטוחה שאתה בנאדם רע"

"אף אחד לא מת על השיעורים שלך גם בלי העזרה שלי, סקוט. אתה מדבר שטויות" באותו הרגע הוא קם מהכסא ונעמד מול סקוט. "אפילו אתה יודע שכל מה שאתה מרצה עליו הוא זבל."

"גם אם זה זבל זה יוצר אינטראקציה ביני ובין החניכים-"

"אוי, אל תשחק לי עכשיו את היועץ המעונה שרוצה לשמור על קשר טוב עם כל החניכים! בסופו של דבר אתה גם מדריך פה וזה אוטומטית הופך אותך ללא אהוב. תתמודד עם זה"

"אני בטוח שיש כמה חניכים שיחלקו עליך"

"אני בטוח שהם לקקנים שהתאהבו בחיוך שלך יותר מאשר במה שאמרת"

"ואני בטוח ש-"

"יודע מה, אני לא צריך לסבול את זה!" אמר תורן ברוגז וכדי להוסיף לכך דחף כמה מערימות הדפים שניצבו על השולחן לרצפה. לאחר זאת הישיר מבט כועס לעיניו של סקוט, סובב את המפתחות בדלת ויצא משם כשהוא טורק אותה אחריו.

בתום שיחה ארוכה עם החניך החדש, יצא סקוט לכיוון הספסלים אשר באזורם מתקיימים שיעוריו. הוא הגיע כמה דקות לפני הזמן והתיישב על אחד השולחנות בעצמו בזמן שחיכה שהחניכים יופיעו. בזה אחר זה הם החלו להגיע, חלקם אמרו שלום והתיישבו בקרבתו, חלקם תפסו את מקומם על האדמה מבלי לומר דבר. מורן אמר "היי" מהוסס וזכה בתמורה לחיוך רחב מצד סקוט, לפני שהתיישב גם הוא במרחק מה מהאחרים. לבסוף, כמעט ברגע האחרון, הגיעו תום ותורן כשצחוקם המתגלגל נשמע כבר ממרחק. כמה מהבנים גלגלו את עיניהם למשמע השניים מתקרבים. סקוט שם לב שהבנות לא הגיבו באותה דרך מלגלגת, אלא בחרו פשוט להתעלם. תורן גם הוא לא אמר מילה כשהגיע, והוא ותום התיישבו יחדיו על אחד הספסלים הפנויים.

סקוט כחכח בגרונו ופנה להתחיל בשיעור. הוא פתח את פיו במטרה להתחיל בהרצאה עליה עבד יום קודם, כשהבחין לרגע מזווית עיניו בצמידות בה תורן ותום ישבו. רעד קל חלף בגופו, אך הוא מיהר להתגבר על כך ולפתוח בדבריו. "כפי שכבר התרגלתם, אני ארצה שוב להפנות אליכם את השאלה הקבועה – למה אתם כאן?"

כולם נשארו דוממים. בעבר כשחזר על שאלתו תמיד היו חניכים שמיהרו לשאול "למה שוב?" ולתהות למה הוא חוזר על אותה שאלה. כבר יצא לו להסביר מספר פעמים שהוא ימשיך לחזור עליה, שיש צורך לבדוק את ההתקדמות שלהם, שהוא עוד מחכה לשמוע תשובות כנות. כעת הם כבר הבינו, כעת הם לא היו צריכים לשאול למה שוב, אלא רק לשקול את תשובתם.

"כי אני גאה במי שאני," אמרה אלינה בשקט, "אבל המשפחה שלי לא".

סקוט הביט בה בהרהור. היא הייתה נערה מיוחדת אשר התבלטה מהיום בו הגיעה למחנה, בערך באותו זמן בו תום הופיע. היום כיסתה את ראשה פאה של שיער חום קצר בעל פוני ישר. סקוט היה מסוקרן לדעת מה היא מחביאה מתחת לכל התחפושות, או מה היא בעצם מנסה להסתיר.

"ואת לא חושבת שאולי המשפחה שלך בעצם רוצה לעזור? שהם מבינים שאת שלמה עם מי שאת, אבל חושבים שמי שאת זה לא טוב מספיק עבורם?"

כמה בנות הזדעקו ומיהרו לגונן על אלינה. היא עצמה הביטה בו בעיניים כחולות ויוקדות, אך שפת גופה הראתה שלווה ונכונות לשמוע את דעתו. סקוט לעומתה התרכז יותר בשני הבנים שישבו מצידו השמאלי, ראשו של הגבוה והשחום יותר נשען על כתפו של השני. סקוט הסב את מבטו אל השניים וכשתורן הבחין שבוחנים אותם, הוא מיהר לפהק בשעמום.

"זה בדיוק מה שהם מנסים לעשות" אמרה אלינה, הפעם קולה בטוח יותר וחיוך עלה על פניה. "אני פשוט לא מסכימה איתם. אבל זה בסדר, כי בכל משפחה יש חילוקי דעות"

סקוט חייך גם הוא והרשה לעצמו להתעלם מכך שתורן לחש משהו באוזנו של תום והשניים צחקו בשקט. "אז אני מקווה שבעזרת המדריכים נוכל לגרום לך להאמין בצדקתם של הורייך, ואז נימנע לפחות מחילוק הדעות המסוים הזה. עוד מישהו רוצה לענות לשאלתי?"

הוא הסתכל מסביב. תורן הניח את ידו על רגלו של תום, אם כי תום נראה מהוסס מעט. "שניכם" אמר סקוט בקולו הסמכותי ופנה לעמוד מולם. "אסור לכם לשבת ככה. אל תאלצו אותי לדווח למנהל"

"סליחה, המדריך" מיהר לומר תורן ואז הוסיף, "הבד של המכנסיים שלו פשוט כל כך נעים...לא יכולתי לעצור את עצמי..."

כל הפרצופים נפנו להביט בהם בתימהון. לכולם כבר היה ברור שהם מתמרדים ומנסים להפוך את רוב השיעורים לסיוט בשביל המדריכים, אך אף אחד לא ידע כמה רחוק הם ינסו ללכת עם זה.

"אז תאלץ להתאמץ יותר ולעצור את עצמך"

"אני אשתדל" הוא אמר, אך ידו לא נעה ממקומה.

סבלנותו של סקוט פקעה. הוא כבר לא ידע מה מטריד אותו יותר, הקרבה המסתכלת בין תורן לתום, או הרעד המטריד באגרופו הקמוץ. "תיפרדו. עכשיו. תורן, שב משמאלי."

"אין שם ספסל"

"לא אכפת לי מה יש או אין שם. אתה מפריע למהלך השיעור"

הוא קם בלית ברירה, לא שוכח ללטף לרגע את שיערו של תום לפני שהתרחק. תום, גם אם היה נראה מעט מוטרד, היה משועשע מכל העניין. הוא הביט בלגלוג בפניו הכעוסות של סקוט וחייך בהנאה.

סקוט אזר את כל כוחו בכדי להמשיך בשיעור כרגיל, מנסה לא להראות כמה התגלגלות האירועים השפיעה עליו.

לאחר שנגמר השיעור תום ותורן התאחדו שוב והלכו יחד, ידו של תום כרוכה סביב כתפו של תורן, אל עבר חדרם. סקוט ניסה בכל הכוח לא לחשוב על מה שעלול לקרות שם, תוהה בינו ובין עצמו אם יהיה זה הוגן לשלוח אחריהם מדריך שיבחן אותם. כשנשם הרגיש שנשימתו רועדת ושנא את זה. הוא ידע שהוא חייב להירגע.

אך כשסוף סוף זכה למעט שלווה במשרדו, הגיע זמן ארוחת הערב, שם כרגיל ישבו תורן ותום יחדיו. זה לא היה מפריע לו, אלמלא היו השניים קרובים כל כך ונראים כמחפשים תירוצים לגעת אחד בשני. סקוט החליט לא להביט עוד לכיוונם והתיישב לבדו בשולחן מרוחק, אליו הצטרף במהרה הנער הצעיר עם העיניים השונות. "אתה בסדר?" הוא שאל חלושות.

"כן, כמובן. מורן, נכון?"

"כן. אתה נראה מוטרד" הוא לא הביט בעיניו כשאמר זאת, ונראה שהיה מרוכז יותר בכפות ידיו.

"אני בסדר, באמת. תודה על הדאגה. כבר אכלת?"

מורן הניד בראשו לשלילה, עדיין לא יוצר קשר עין.

"אז אולי תלך להביא לך אוכל ותצטרף אליי?"

מורן הנהן וקם מכיסאו. סקוט שמח על הסחת הדעת, וגם על כך שהוא זוכה להמשיך בשיחתם מהצהריים. הוא לא הצליח לחלץ הרבה ממורן אז, שהיה שקט ומובך, לכן קיווה לדבר איתו עוד.

מורן חזר עם אורז וחתיכות עוף בצלחתו, והשניים חצי דיברו חצי שתקו. לבסוף הודיעו על סגירתו הקרבה של חדר האוכל ומורן נפרד ממנו בהיסוס והלך לכיוון חדרו. סקוט קם גם הוא, ומבלי לשים לב למעשיו פנה להביט אל עבר השולחן בו ישבו תורן ותום. הם עוד ישבו ודיברו ביניהם למרות ששניהם סיימו לאכול. סקוט ידע שהוא ייאלץ לעבור ליד שולחנם בדרך החוצה, והשתדל לעשות זאת מהר ומבלי להביט בהם, אך בדיוק כשהיה לידם השניים התקרבו פתאום כל כך, עד כדי כך ששפתותיהם כמעט ונגעו-

"תורן, למשרד שלי, מייד!"

הוא התקדם זועם, צעדיו כבדים, תורן הולך אחריו תוך כדי שהוא מתלונן על כך שסקוט קטע אותו ברגע מעניין. הוא המשיך לדבר אך סקוט לא היה מסוגל להקשיב לדבריו, כל ששמע בהליכתם הוא את קולו הכועס והילדותי של תורן ברקע, ואת צעדיו הרועמים שלו. כשהגיעו הוא הוציא את מפתחות המשרד מכיסו, הפיל אותן על המדרגה בכניסה למשרד, הרים אותן שוב במלמול עצבני ופתח את הדלת לרווחה, ממהר לטרוק אותה לאחר שגם תורן נכנס.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" הוא צעק ברגע שהדלת נטרקה אחריו, לא נותן לאף אחד מהם הזדמנות להתיישב או להסדיר את נשימותיו. הוא היה מודע מאוד לרעד השנוא בקולו, אך וויתר על הניסיון להסתיר אותו. כאילו שזה לא ברור כבר שהוא כועס.

"מה אני חושב לעצמי? מה אתה חושב לעצמך כשאתה מפריע לי כל היום ל-"

"לא, אני לא רוצה לדעת, שכח מזה. שכח לרגע מכל מה שהיה בינינו. בתור מדריך במחנה אני לא יכול להרשות לך להתנהג ככה, ובכל זאת הסכמתי להבליג! אתה צריך להודות לי על כך שאתה לא במשרדו של וויומינג עכשיו!"

"הייתי מעדיף להיות במשרד של וויומינג!" צעק תורן וקולו נשבר.

שניהם השתתקו והתנשמו. סקוט שפשף את עיניו בידיו והתיישב על כיסאו. הוא ניסה להירגע ולחשוב בהיגיון על המשך השיחה, אך תורן הפתיע אותו כשפנה אליו בקולו הרגיל, לא הצועק, ואמר "אני מצטער".

"על מה?" שאל סקוט, גם קולו חזר למוטב. "על כך שהפרת חוק במחנה?"

"לא, בכלל לא. החוקים פה לא מעניינים אותי. אני מצטער שפגעתי בך."

סקוט הביט בו בעצב. הוא לא ידע מה לומר, לכן נתן לתורן להמשיך ולהסביר את עצמו.

"אני לא מרגיש כלום כלפי תום, באמת. רק רציתי לגרום לך לקנא. אמרתי לתום שנשגע אותך קצת" הוא צחק פתאום כשאמר "תום אוהב את הרעיון של לעצבן אותך. הוא די שונא אותך, כנראה בגללי. צדקת בזה שאמרת שאני מסיט אותם נגדך. כל היום סיפרתי לתום כמה היית נוראי אליי, ושכנקמה אנחנו צריכים להעמיד פנים שאנחנו ביחד בשביל שתכעס ותשנא לראות גילויי חיבה הומואים, כי אתה...טוב...כביכול הומופוב"

סקוט עוד שתק ותורן השפיל לרגע את מבטו לפני שהמשיך בדבריו. "זה היה כלום, באמת, רוב הזמן תום אפילו לא רצה לשתף פעולה..."

"ובארוחת הערב?" שאל פתאום סקוט. "מה אם לא הייתי עוצר אתכם?"

"אם אתה לא היית עוצר אותנו, תום היה עושה את זה. הוא לא הסכים ללכת כל כך רחוק. יש לו חבר בבית והוא לא מוכן לבגוד בו, הוא מההתחלה לא התלהב מהרעיון של להיות ככה איתי. הוא הסכים רק כי הוא ידע שתתעצבן"

"לתום...יש חבר?"

"כן. אבל זה לא העניין, מה שאני אומר בעצם זה ש-"

סקוט הפסיק להקשיב לדבריו לרגע. הוא רשם לעצמו את מה שכרגע שמע על אחד מדפיו בצד, מודע לכך שהוא מחויב להעביר את המידע הזה הלאה. רק אז חזר להביט בתורן שעוד דיבר, כנראה לא מודע לחשיבות המידע שפלט. "-ואתה היחיד שאני רוצה. אני מתכוון לזה"

"גם אני" אמר סקוט. "אני רק מקווה שלא תגיב ככה לכל ריב שלנו"

"מבטיח לא לגרום לך לקנא יותר. אני עלול לעשות משהו חמור יותר, כמובן, אבל לגרום לך לקנא – לא עוד."

השניים צחקו ותורן התקרב למקום ישיבתו של סקוט, משך אותו בידיו לעמידה ונישק אותו בחוזקה, עוטף את לחייו בשתי ידיו.

"די" אמר נאו ועצם את עיניו. "אני יודע שביקשתי לשמוע את זה, אבל אני מפחד לדעת מה קרה הלאה"

"זה בסדר. אני לא אומר שום דבר שאתה לא רוצה לשמוע" אמר סקוט, ובכך חתם את סיפורו. הוא ליטף את שיערו של נאו, מאלץ אותו לפקוח את עיניו הירוקות ולהישיר את מבטו אליו.

שאלות רבות עלו בנאו בעקבות דבריו של סקוט, שסופרו לו מלכתחילה מכיוון ורצה בזה. מוקדם יותר הוא נכנס למשרדו וביקש נחרצות לשמוע על חוויותיו של סקוט עם תורן. הוא חשב שלדעת על השניים יעזור לו להתגבר על כך שהיו ביחד, ואולי לעזור לו להבין שזה נגמר. שכפי שסקוט אמר, תורן לא יחזור לקחת אותו.

נואש להבין מה מבדיל בינו לבין תורן, שאל נאו "מה משך אותך לתורן?" מאחר שלא זכה לשמוע את זיכרונותיו של סקוט לגבי תחילת דרכם. "ומה אליי?"

סקוט הביט מעלה כמנסה להיזכר, ואז הביט שוב בנאו וחייך. "לא קל לומר. אתם שונים בכל כך הרבה מובנים, אבל יש לכם צדדים דומים. שניכם הגעתם עם דעות נחרצות לגבי המחנה ואמרתם לי אותן בלי בעיה. זה מצא חן בעיניי. שניכם הכרתם חברים מייד, תמיד ראיתי אתכם יושבים בחוץ ומשחקים, היו לכם כישורים..." הוא בלע את רוקו. "וכמובן שנמשכתי גם אל המראה של שניכם, גם אם היה שונה לחלוטין. אבל יש דברים...למשל, אני יודע שאתה מגן עליי. אני שומע אותך מדבר עם אחרים ויודע שאתה מספר עליי דברים טובים למרות שאני מדריך פה. תורן נהג להשמיץ אותי, הוא תמיד היה צוחק עליי כשעברתי לידו בחוץ, או מלגלג"

"גם אחרי שדיברתם על זה והשלמתם?"

"גם אחרי זה, כן. זו כנראה הייתה הדרך שלו להתחמק מהאמת לגבינו, או משהו. אחד הדברים שאני אוהב בך, זה שאני יכול לחייך אליך גם מחוץ למשרד ולדבר איתך בחדר ארוחת האוכל בלי לחשוש שאני הורס לך את המוניטין. זה לא היה ככה איתו"

נאו היה מוחמא ושמח לשמוע שיש משהו בו שסקוט אוהב ולא היה קיים בתורן.

"אז מתי ידעת שאתה כמונו?" שאל נאו.

"למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון ש...תמיד חשבתי שלא היית מתחיל להדריך פה אם היית יודע שאתה הומו. הבנת שאתה כזה רק כשהתחלת להתרועע עם אנשים כמוך במחנה?"

"אני לא יודע" השיב סקוט וקימץ את גבותיו. ניכר עליו שהוא באמת לא בטוח מתי הוא הבין את זה לגבי עצמו. "אולי זה היה שם תמיד. אני לא ידעתי, בכל אופן."

הוא התחמק מלומר את מה שחשב באמת, שהוא כנראה נעשה מודע לעצמו רק כשהחל להימשך לתורן. אך הוא ידע שהתשובה הזו תעציב את נאו.

השניים השתתקו לרגע קט, אך נאו מהר מאוד פתח בשאלה נוספת. "באמת נראה לך שכל הזמן הזה תורן ניצל אותך בשביל לצאת מהמחנה?"

"לא יודע" אמר שוב סקוט, והפעם השתהה לרגע לפני שהמשיך. "הוא התגבר עליי די מהר"

"גם אתה התגברת עליו די מהר, לא?"

"כן, אני מניח שכן..." ושוב סקוט נמנע מלומר את מה שבאמת חשב; שלא הייתה לו ברירה אחרת חוץ מלהתגבר. כי הוא כבר ידע, תורן לא חוזר.

כשנאו יצא לבסוף, סקוט חשב שמה שהוא היה צריך להגיד זה 'נאו, הדבר הנוח לעשות יהיה לומר לך שהיחסים ביני לבין תורן היו שקר, שתורן לא התכוון לדבר ושנינו שכחנו מזה מהר. אבל אני רוצה להיות כן איתך. אהבתי את תורן, ואני לא חושב שהוא היה עושה את כל הדברים שעשה ואומר לי את הדברים שאמר אם לא היה מרגיש אותו דבר כמוני.'

אך חיוכו של נאו, ואותו זוג עיניים ירוקות שהביטו בו באהבה, מנעו ממנו לומר זאת.

- - - -

מספר הערות:

1. אני יכולה להתחיל במצעד התירוצים, אבל אסתפק בלומר שכולכם כבר יודעים שאני עובדת, ומה לעשות, עבדתי הרבה בשבועיים האחרונים וזה לא קל. הלו"ז שלי הולך בערך ככה: לעבוד, לחזור הביתה, להיות מתוסכלת מחוסר החיים שלי, להימנע מהתמוטטות עצבים, לישון, לקום לעבודה.

2. בסוף לא הצלחתי להימנע מעניין ה"התמוטטות עצבים"

3. עברתי תאונת עבודה קטנה ועכשיו אני בבית כבר יומיים עם צלקת ענקית, סוג של דימום פנימי וכאב ראש. אבל היי, אם זה מה שהביא אותי לכתוב את הפרק ביומיים האחרונים....

הערות לגבי הפרק:

4. הוא הכי ארוך עד עכשיו, והוא קירב אותי מאוד ל-100

5. זה היה פרק מאוד קשה לכתיבה, אבל אני מקווה מאוד שהוא היה מהנה לקריאה. מוזמנים להגיב