יש לי חדשות טובות לספר לכם (לפחות טובות מבחינתי, גם משהו) !
*תופים*
*חצוצרות*
*מתיו מקונוהי מתופף ערום על תופי בונגו* (מכירים את הסיפור? הוא באמת עשה את זה)
התפטרתי! D:
האמת שזה קרה כבר לפני זמן מה, אבל הרגשתי בצורך לשתף.
אגב, לכל מאחלי ה"החלמה מהירה" והדואגים הנחמדים - הצלקת הרבה פחות בולטת וזה הפסיק לכאוב די מהר, אז, אני מרוצה.
לצערי היה לי המון מה לומר, אבל ככל שהתעכבתי עם פרסום הפרק שכחתי עוד ועוד דברים. אז זכיתם בהקדמה פחות חפרנית, ברכותיי ;)
[רגע, נזכרתי במשהו XD לגבי הפרק הקודם - רבים מכם התבלבלו ולא הבינו מה תורן עושה פתאום במחנה...אז רק שתדעו, שזו בדיוק הייתה המטרה שלי. שמחה שהקטעים מהעבר באו בפתאומיות. למרות שנתתי רמזים בהתחלה, כמו העובדה שזכריה ישב עם חניך לא מוכר (אריאל עוד לא היה במחנה בזמנו) ושהיה להם שיעור שבועי עם וויומינג, שבימי נאו לא קיים]
בכל זאת, פרט חשוב - לפניכם ניצב ציור של AWESOMENESS הסופר מגניבה שציירה את סקוט ואת נאו! והם באמת יצאו טובים!
לחצו בשביל לצפות בגדול. ממש התלהבתי שהיא דייקה בשם של סקוט וכתבה אותו עם דאבל t, אבל דווקא לגבי נאו אין בינינו הסכמה. בעיקרון את צודקת, כי הרי נאו בא מהמילה נאוטילוס שבאנגלית נכתבת Nautilus, אבל אני תמיד דמיינתי אותו כמו Neo כי זה נשמע כזה חמוד^^ אני חושבת שבפרק הראשון גם ניקדתי אותו כ- נֵאוׁ.
לגבי הפרק: הוא לא נראה רב משמעות במיוחד, אבל כל מה שנאמר פה על מורן ואלינה זה סוג של "הקדמה" למשהו שיקרה מאוד בקרוב.
פרק 18:
נאו התעורר בפתאומיות בבוקר יום שני, מופתע שלא שמע את הצלצול המהדהד שנועד להעיר אותם בבוקר. הוא הסתכל מסביב, עיניו עוד מטושטשות מהשינה הקצרה, והבחין שעוד חשוך בחוץ. לרגע לא הבין למה האור דולק בחדרם, אך כשמיקד את מבטו ראה שתום קורא ספר במיטתו. הוא העביר את מבטו אל שעון הקיר שהצביע על השעה חמש וחצי. מדוכדך, הוא הניח את ראשו חזרה על הכרית.
"למה אתה ער בשעה הזו?" הוא שאל את תום תוך כדי שהוא מנסה לחזור לתנוחה הנוחה בה שכב, מקווה להירדם שוב.
"כי התעוררתי" הוא השיב, מבטו עדיין שקוע בדפי הספר. הוא לא עשה רושם של מישהו שמנסה להתחכם, לכן הניח נאו שהוא באמת לא ידע מדוע הוא ער.
נאו נשכב על צד גופו, ומייד התהפך לצידו השני, ואז שכב על בטנו. לבסוף חזר לשכב על הגב, מקבל בכניעה את ההבנה שלא יחזור לישון.
"אז איך היה עם המאהב הסודי שלך אתמול?" שאל תום בשקט.
נאו נזכר שנעלם לשעות רבות מאז שעזב אותם בתום ארוחת הצהריים והלך למשרדו של סקוט בבקשה לשמוע על עברו במחנה. "לא הייתי עם המאהב הסודי שלי" ענה, ומיהר להוסיף "כנראה כי הוא לא קיים. הייתי במשרד של סקוט"
"עד הערב? מה כבר היה לך לעשות שם?"
"דיברנו"
תום סגר את ספרו ופנה לשכב על הצד שפונה למיטתו של נאו. "חבל שאתה עושה את זה לעצמך. זו פנטזיה מטומטמת"
"על מה אתה מדבר?"
"אני מדבר על זה שאתה מכרכר סביב סקוט כל הזמן כאילו משהו אי פעם יקרה ביניכם. אתה הרי יודע שלא יקרה כלום. אתה סתם מענה את עצמך"
"אני דווקא נהנה לשבת איתו ולדבר-"
"לא חסרים במחנה חניכים שנהנים לשבת ולבהות בחיוך שלו ובעיניים האלו במשך שעות. אבל הם היו חכמים מספיק בשביל להבין שזה חלום שלא יתגשם"
"אין פה שום חלום" השיב נאו, מתיישב על מיטתו בתרעומת. "אני אוהב לדבר איתו. הוא עוזר לכולם פה להסתדר במחנה בלי להשתגע. החיוך והעיניים הן רק תוספת נחמדה, אבל לא בגלל זה חניכים מגיעים למשרדו"
"לא, בגלל זה אתה מגיע למשרדו"
"תום, מה הבעיה האמיתית שלך? אתה כועס שהוא לא מקדיש לך את אותה תשומת לב שהוא מקדיש לי, כי אתה מופרע שעושה בעיות?"
נאו התחרט על מה שאמר ברגע שהמילים יצאו מפיו. למרות המוניטין המפוקפק של תום במחנה, הוא היה די רגוע והעביר את רוב השיעורים בשתיקה. ימי ההתפרעות שלו חלפו עם עזיבתו של תורן את המחנה.
הוא קם ממיטתו ותום בעקבותיו, עיניו ממוקדות בנאו בזעם. אך בשונה מנאו, הוא דווקא דיבר בקול הראוי לוויכוח מתורבת, כמעט לוחש את המילים, "אני לא זקוק לתשומת לב של אף אחד מהמדריכים. העובדה שאתה כן זקוק לה היא עצובה בעיניי"
"אני לא חושב שלהיות זקוק לקצת תמיכה זה עצוב. אתה פשוט לא מסוגל להודות שאתה זקוק לה, וזה מה שבאמת עצוב"
"לא, מה שעצוב זה שאני תקוע עם שותף כמוך!" קולו של תום השתנה ברגע אחד כשהוא עבר מניסיון לנהל וויכוח מתורבת כביכול, לניסיון להתחרות מי צועק חזק יותר. "ותאמין לי שזה שינוי גדול, לעבור מהשותף הקודם שלי לפרחח כמוך!"
"אתה מדבר איתי על פרחחים?" בשלב זה גם נאו החל לצעוק, "אתה לא רק תקוע עם שותף כמוני, אתה גם תקוע בעבר! אולי אם היית מפסיק להשוות אותי לתורן ולהתייחס אליו כאל אליל היית שם לב לכל הדברים שהוא הסתיר ממך!"
תום מצמץ בבלבול והתקדם צעד אחד אל עבר נאו, עומד כעת הרבה יותר קרוב אליו. "הסתיר ממני מה? מה אתה חושב שאתה יודע עליו?"
"אני יודע מספיק" הוא אמר ובלע את רוקו. הוא לא באמת יכול לספר מה הוא יודע, לכן מעתה והלאה כל הוויכוח יהיה רק ניסיון התגרות בתום לגבי עברו, וזה לא לגמרי מצא חן בעיני נאו.
"או שאתה פשוט שקרן"
"אתה זה ש- יודע מה, נמאס לי לריב איתך. אני לא נותן לזה להידרדר עוד, אני עוזב!"
"יופי, וקח את כל החפצים המזורגגים שלך איתך, בהצלחה למצוא שותף שלא תימאס עליו תוך רגע!"
"בהצלחה לחיות עם עצמך, זה נראה לי לא קל בכלל!"
כמעט מרוצה מזה שהוא אמר את המילה האחרונה, יצא משם נאו בטריקת דלת. הוא לא ידע מה הוא אמור לעשות לבד במסדרון, בלי חפציו שאותם יחזור לקחת כשתום לא יהיה שם, וכשהשעה עוד מוקדמת מידי לפני ההשכמה. מופתע מכך שצעקותיהם לא גרמו לאף אחד להתעורר ולצאת למסדרון בסקרנות, עלתה תכנית בראשו. הוא ניגש במהירות לאחד החדרים האחרונים בבניין ודפק על הדלת מספר פעמים. משלא נשמעה תשובה, הוא התפלל בראשו שהדלת לא נעולה ומשך בידית. הנער שהיה בחדר התעורר בפתאומיות, הסיט את שיערו החום הכהה מפניו וניסה להבין מה קורה מבעד לחשיכה החלקית.
"אל תיבהל מורן, זה אני, נאו" הוא אמר.
מורן עוד ישב במיטתו בשקט. בחוץ החלה השמש לזרוח ולהטעות אותו שאולי בכל זאת השעה מאוחרת יותר. "פספסתי את ההשכמה?" הוא אמר בשקט, עוד מנסה לסגל את עיניו לאור. נאו זכה לראשונה לצפות במחזה המדהים שהוא אישוניו של מורן, כל אחד על רקע צבע אחר, קטנים פתאום בתגובה לקרני השמש הדקות שנכנסו מבעד לחלון הזעיר.
"לא, עוד מוקדם. כל כך מוקדם. אני מצטער שהפרעתי לך לישון בשעה הזאת, לא ידעתי לאן עוד ללכת ו..." הוא התיישב על המיטה הריקה בחדר, עליה ישב בפעם הראשונה שליווה את מורן לחדרו. "היה לי וויכוח קטן עם תום, לא משהו רציני. אני יכול להישאר איתך בינתיים?"
מורן הביט בו באותה הבעה ריקה שאפיינה אותו כל כך. נאו לא היה מסוגל לנחש על מה מורן חושב באותו רגע, ואם הוא שונא את הרעיון או מקבל אותו.
"אני מניח שהעדפת שיהיה לך חדר לבד, אבל..." הוא לא ידע איך להמשיך את המשפט. מורן עוד הביט בו בהשתאות מסוימת.
"אתה יכול להישאר" השיב בשקט. "יש פה מיטה פנויה"
"תודה!" אמר נאו ומייד זינק ממקומו אל מיטתו של מורן וחיבק אותו בחוזקה.
"נאו-"
"אני יודע, אני יודע. אתה לא כמונו" הוא אמר והרפה מחיבוקו בחיוך רחב. "באמת תודה"
"על לא דבר" אמר מורן והשפיל את מבטו במבוכה. נאו קיווה שאולי המגורים ביחד ילמדו את מורן מעט על יחסי חברה ואולי הוא יהיה פחות מובך, לפחות בחברתו.
"אתה יכול לחזור לישון אם אתה רוצה" הוא אמר בכדי לשבור את השתיקה ביניהם. "אני אעביר את החפצים שלי כשתום יתקלח"
"לא נראה לי שאצליח לחזור לישון" אמר מורן, קולו החלש נשמע בקושי. הוא ישב במיטתו ונדנד את רגליו באוויר. לרגע הוא היה נראה לנאו כבן 14 לכל היותר. היה משהו ילדותי בדרך בה ישב בשתיקה ושיחק ברגליו, ובעובדה שהיה נמוך יותר משאר הבנים וגופו צנום יותר. רק כשהסיט את שיערו המבולגן-מהלילה מפניו שוב, חשף פנים עייפות ששייכות לאדם בוגר יותר.
"גם אני" אמר נאו, אך בכל זאת נשכב במיטתו. גופו היה תשוש למרות שבמוחו הרגיש ערני לחלוטין.
מורן עוד נדנד את רגליו מספר שניות לפני שהפסיק בפתאומיות. למרות שנאו לא הסתכל לכיוונו, הוא הרגיש שהתנועה היחידה שנעשתה בחדר פסקה.
"מורן?" הוא שאל.
"הממ?"
"מה אתה עושה פה?"
"אתה מתכוון...בחדר?"
"אני מתכוון, במחנה"
"לא טוב לי בבית" הוא אמר, והיה נשמע לנאו יותר ילד משאי פעם נשמע. הוא פחד לשמוע את אותו הדבר בקולו שוב, לכן לא המשיך לשאול את מה שהתכוון.
"לילה טוב" הוסיף מורן כשהבין שנאו לא ממשיך לדבר, וראה אותו עוצם את עיניו באיטיות.
נאו מלמל משהו בתגובה והתהפך במיטתו, כך שפניו פנו לקיר כשנרדם.
צלצול ההשכמה הנוראי לא איחר להגיע, שעה בלבד לאחר שנאו חזר לישון. הוא התעורר בבת אחת ולרגע היה מופתע למצוא את עצמו בחדר שלא שלו. הוא התמתח, התכונן לקום ממיטתו כשפתאום נבהל לראות את מורן בזווית עינו. הוא עוד ישב על מיטתו, עיגולים שחורים מעטרים את עיניו היפות ושיערו הכהה עוד מנסה ליפול על פניו.
"לא חזרת לישון?" הוא שאל בצרידות ואז כחכח בגרונו וחזר על השאלה.
מורן נראה מופתע מנוכחותו של נאו בחדר. "לא הצלחתי" הוא אמר.
בשל המבט החולמני המופתע על פניו של מורן, הניח נאו שבשלב מסוים בשעה האחרונה הוא נרדם, אולי אפילו לרגע, ואפילו לא שם לב לכך.
"בכל אופן, בוקר טוב" אמר נאו וסיגל חיוך לפניו. "אני הולך לארוב לחדר שלי עד שתום יצא למקלחת".
"בוקר טוב" השיב מורן, מתעלם בעייפות מחלקו השני של המשפט.
לאחר שרוקן את החלק שלו בארון לתוך מזוודתו הגדולה ואסף את כל חפציו מהשידה, חזר לחדר של מורן ומיהר להתארגן לפני שיאחר לארוחת הבוקר. הוא הרגיש רע על כך שהשאיר את מזוודתו פתוחה ומבולגנת בחדר של מישהו אחר, אך הבטיח לעצמו שיסדר את זה בהזדמנות הראשונה. כעת, משימתו הקרובה הייתה להתעלם מתום בארוחות ובשיעורים לאורך היום. הוא כבר צחצח שיניים ובדיוק סיים להתלבש כשמורן חזר מחדר השירותים, גם הוא מוכן כבר ליציאה.
רגע לפני שיצאו ביחד מהחדר, נתן מורן לנאו מבט רב משמעות ואמר לו בהמשך לשיחתם משעות לפנות-בוקר, "ההורים שלי הם לא אנשים רעים, אתה יודע"
"כן, ברור" הסכים נאו, למרות שלא היה בטוח בכך בכלל.
הם יצאו מהבניין באותו הזמן, אך נאו הבחין במהירות באלינה ואמר למורן שיפגוש אותו מאוחר יותר. מורן התקדם כבר לחדר האוכל בעוד נאו חיכה רגע לבנות. אלינה ולילה הגיעו יחדיו, והחלפת ברכות "בוקר טוב" בין אלינה לנאו בדיוק קטעו דיון סוער על עזיבתה הקרבה של לילה.
"היא כמעט מסיימת את כל השלבים!" הכריזה אלינה בגאווה.
"כל הכבוד" אמר נאו ואפילו לא הביט בלילה. ככל הזכור לו, היא לא בדיוק המעריצה הכי גדולה שלו.
נאו הגיע יחד עם שתי הבנות לחדר האוכל בתחושה שהם האחרונים להיכנס. המקום כבר היה מלא, ולאחר שסל רשם את שמותיהם תוך כדי נעיצת מבטים מלאי בוז בנאו, הוא מיהר להסתלק משם. אלינה ולילה התיישבו בשולחן שהיה מאוכלס בבנות בלבד, ונאו בעקבותיהן. הוא ישב ליד אלינה וברגע שלילה הצטרפה לשאר הבנות שדיברו ביניהן, פנה נאו להשלים פערים עם אלינה. ברגע שעשה זאת הבחין שמורן ישב לידו, אך החליט להניח לו לנפשו הפעם.
"אני מרגיש כאילו שוב עבר הרבה זמן מאז שדיברנו" הוא אמר.
"באמת עבר זמן מה. כבר לא מתעניין לשלומי, אדון שין?"
נאו הופתע לשמוע שהיא זוכרת את שם משפחתו. לו לא היה מושג מה שם משפחתה. "תמיד מתעניין!" הוא השיב בהתלהבות מוגזמת שגרמה לשניהם לצחוק. "פשוט הייתי קצת – אוי, עסוק זה תירוץ קלוש, נכון?"
"בהחלט"
"בכל זאת. מה קורה? איך עברו עלייך הימים האחרונים?"
אלינה הסיטה פוני השיער השחור של פאתה אל מאחורי אוזנה והצמידה את כיסאה לכיסאו של נאו, לוחשת בקול זומם "עשיתי כמה דברים רעים"
נאו שם את ידו על פיו בהלם מזויף ואמר "אלינה, עלייך לא הייתי מאמין! תמיד חשבתי שאת ילדה טובה!"
"הייתי ילדה טובה, אני מבטיחה!" היא אמרה, עדיין באותו קול מוגזם שסיגלו לעצמם לשיחה. "עד ששרפתי עוד עוגה בשיעור בישול והמורה שלי איבד את שפיותו. הוא החליט שאני צריכה להיענש על זה שאני לא מראה שיפורים במטבח, או משהו" אותו קול-המשחק שהחלה לדבר פה נעלם תוך כדי המשפט. נאו הבחין איך זה התחיל בתור סיפור מצחיק, אבל נגמר רע.
"רק השתעשעתי קצת עם המצרכים" היא המשיכה במן קול מסכן, כמבקשת סליחה. "אני בכלל לא אוהבת לבשל ולאפות"
"אז מה המורה עשה?"
"הוא צעק עליי לפני כולן. בהתחלה זה הצחיק אותנו, שהוא התעצבן בכזאת קלות, אבל אז הוא התחיל להגזים ולדבר שטויות. הוא השאיר אותי לנקות את הכתה אחרי שכולן הלכו ואחרי זה הייתי צריכה ללכת לייעוץ עם סקוט בגלל 'הבעיות' שלי."
"אני מצטער לשמוע" אמר נאו שבאמת הצטער בשבילה, אם כי קינא קצת בזמן שזכתה בו עם סקוט. "אבל זה לא כזה גרוע, נכון?"
"העונש עצמו לא" היא אמרה, עדיין מדברת בשקט. הבנות האחרות לא הבחינו בשיחה שהתרחשה בקצה השולחן. "אבל עכשיו הם שמים עליי עין. הוא אמר גם לסל להשגיח עליי"
"אבל כבר הסכמנו שאת ילדה טובה. הם לא ימצאו עלייך כלום"
שפתיה נמתחו לחיוך שנאו לא חזה בו קודם, לא אותו חיוך מאושר וחושף שיניים שאליו התרגל. "אני טובה כשהם טובים אליי" אמרה. "אבל אם הם ישפילו אותי שוב ליד החברות שלי, הם לא יאהבו את מה שהם יראו"
- - - -
ולסיום: עברתי את המאה!
הנה תמונה מתלהבת כהוכחה P:
שלכם,
(קרדיט ל-Studio R המגניבה)
או לחילופין: ויטמינצ'יק ;)
*עריכה קטנטנה לפוסט חפרני גם ככה: כנסו לכאן. זה סיפור מגניב*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
D12
