ביליתי את סביבות השבועיים האחרונים עם האנשים הכי מדהימים שיכלתי לדמיין לעצמי אי פעם. והיה כל-כך מדהים, באמת, כי כל אחד כלכך שונה ומיוחד והם לא כולם רובוטים שמתוכנתים אותו דבר, כמו מה שאני רגילה. כל אחד הביא מעצמו את המיוחד שלו, אם זה השנינות או החביבות, ולפעמים גם תכונות פחות נחמדות כמו ציניות. אבל איכשהו למדתי להכיר את האנשים האלה, התרגלתי אליהם, למדתי לאהוב כל אחד מהם בזכות מה שהוא, בזכות מה שהוא לא, והבנתי כמה זה חשוב הגיוון הזה, שלכלאחד יש משהו מיוחד. עוד לא הצלחתי לגלות מה התכונה המיוחדת שלי, שבזכותה התקבלתי לקבוצה המדהימה הזו של אנשים. רק אתמול בערב נפרדתי מהם, וכבר אני מתגעגעת עד אין קץ, לא יכולה להפסיק לחשוב עליהם.
השבועיים האלה היו סוג של בריחה מהמציאות הזו שאני כלכך לא אוהבת.
ובכל זאת, הזמנקבוצה האחרון לא השאיר מקום לברוח מהמציאות. הנושא הזה היה כלכך טרי ושונה.
והדבר שהכי הדהים אותי היה ההתייחסות של הקבוצה למה שאמרתי. לשם שינוי, לא הרגשתי זלזול. הרגשתי שבאמת מקשיבים לי, ואפילו אחד הבנים פנה אליי אחרי הזמנקבוצה, שאל אם יש משהו שהוא יכול לעשות כדי לעזור, אם לדברעל זה יעזור לי. לדבר יעזור, אבל אני פשוט צריכה למצוא את האדם הנכון.
אני רוצה ללכת לאנשהו. לצאת לטיול לבד לכמה ימים, לחיות קצת בשקט עם עצמי, לפתור את הבעיות שלי עם עצמי שכלכך מציקות לי. לגלות מה אני באמת רוצה, מה באמת יעשה לי טוב. לבחון את כל המאורעות הגרמו לי לפקפק בדברים מסויימים, לראות מה אני עשיתי לא בסדר כדי להגיע למצבים שונים ומשונים.
אני רוצה לעלות על אוטובוס עם תיק שבו יהיו בגדים לשלושה-ארבעה ימים, לקנות כרטיס עד התחנה האחרונה של אותו אוטובוס, לא משנה איזה קו הוא ולאן הוא מגיע, ופשוט לנסוע. לבד.
אני רוצה לבכות את הנשמה שלי דרך העיניים רק כדי להרגיש שהשתחררתי.
אני רוצה שיעזבו אותי בשקט לשלושה-ארבעה ימים, אבל לדעת שחשבו עליי ושדאגו לי.
אני רוצה לנסוע בלי הפלאפון, לאבד כל קשר למציאות ולהשאר עם עצמי.
אני רוצה לסיים ביתספר, להגיע לצבא רק כדי להיות רחוקה מהבית ומהמציאות. וכשאני אסיים צבא, אני רוצה לקנות מכונית מצ'וקמקת, לנסוע על הכביש עד הנקודה שבה המכונית תתפרק, ולהשאר שם כמה ימים עד שיגיעו לעזור לי.
אני רוצה לברוח מכאן.
מעניין אותי לדעת מי באמת יהיה כאן כשהנורא מכל יקרה. וזה לא משנה מה זה הנורא מכל, כי כל דבר יהיה נורא כל עוד אין כאן אף אחד שידע עליו.
אני אוהבת את החברים החדשים שרכשתי לעצמי בשבועיים האחרונים יותר מכל אדם אחר שאני יכולה להעלות בדעתי (חוץ מהמשפחה כמובן) ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלי השבועיים האלה ששיחררו אותי מהחרא שחיכה לי כאן בבית.
שיקרתי כשאמרתי שהכל כל-כך נפלא
כי שום דבר בעצם לא היה נכון
גם הכדור שלנו שהפך למרובע
שכח שהוא עגול
(-"למה לי פוליטיקה עכשיו", משינה)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
