סיפורים על הלהקה טוקיו הוטל

אין לי כל כך איך להקדים היום.. אז כרגיל,

תודה על התגובות מהפרק הקודם ☺

הפרק היום יהיה פרק 17 והוא מוקדש ל נוי^^

שטסה מחר להולנד! ואני מאחלת לך שתהני המון המון שם! וכמובן איך לא תתפסי איזה חתיך או שניים, או שלושה.. כמה שמתחשק לך

פרק17
צלצול פלאפון טורדני נשמע בביתם של ביל וטום בשעה שבע בבוקר.

''אוווח ביייל תסגור את הפלאפון שלך'' צעק טום וכיסה את ראשו בשמיכה.

ביל הרים את ידו מתוך המיטה לקח את הפלאפון מהשידה שליד מיטתו וזרק אותו על הרצפה בכוח.

'מי הדפוק שהעיר אותי למציאות?' הוא חשב לעצמו וחזר לישון.

לאחר פחות מעשר דקות נשמעו דפיקות בדלת ביתם.

ביל הבין שהוא לא יצליח להרדם היום ולכן הוא קם ופתח את הדלת. דיויד נכנס ברוגז אל הסלון של הבית הוא היה נראה כועס מתמיד.

''ביל אני לא יודע מה אני אעשה לך'' צעק דיויד.

''מה עשיתי בשבע וחצי בבוקר?'' שאל ביל כשהוא חצי ישן.

''את זה'' צעק דיויד וזרק את העיתון של היום לביל.

''מה?'' שאל ביל ונהפך לרציני ''איך הם ראו את זה? מאיפה הם יודעים?'' שאל ביל בלחץ.

בעיתון ראו את את התמונות מהים והסברים בדיוק על כל תמונה מה קרה.

''ורק אתמול הודעתי ל'בראבו' שעומד להיות וידוי וצריך ראיון'' צעק דיויד.

''אני...אני.. לא..'' התחיל ביל לגמגם.

''אתה לא נורמאלי ביל, עכשיו תספר לי מה הלך שם ואני אחר כך יעשה עם זה משהו כדי לסדר לך את העתיד'' דרש דיויד מביל.

לביל לא הייתה ברירה הוא היה חייב לספר לדיויד את כל מה שקרה בים.

***

''בוקר'' אמרתי כשקמתי.

''בוקר'' ענתה ליליאן.

''איפה טום? כבר הלך?'' תמהתי.

''הוא.. כן. הלך... ל..'' היא גימגמה.

''את יכולה להגיד ביל'' אמרתי מרכינה את הראש.

''טוב די'' היא אמרה ''יש פנקייקים בואי נאכל''

''פנקיקים?!? יאללה אוכל'' אמרתי

אכלנו יחד את הפנקייקים. אחר כך ליליאן אמרה שהיא חייבת לזוז לעבוד היא התלבשה ויצאה מהבית הפעם נפרדתי ממנה כמו שצריך כי ידעתי שלא אספיק לראות אותה שוב לפני הטיסה.

'הטיסה' חשבתי לעצמי כבר לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. כל חיי חלמתי על גרמניה ועכשיו לחזור.. בגלל מישהו.. בגלל אפס כזה. היה לי ברור שכשאנחת לא אודיע להורי שאני בארץ לפחות לא ביום הראשון.

'למה אני עושה כאלה שטויות בלי לחשוב פעמיים' חשבתי לעצמי, לא בטוחה שאני עושה צעד נכון אך גם לא חושבת שאני טועה.

לפתע צלצול הפלאפון שלי נשמע זאת הייתה אימי.

''הלו'' עניתי.

''אשלי'' צעקה אימי ''את יוצאת עם ביל קאוליץ?'' היא שאלה.

''אני מה? איפה שמעת את זה?'' שאלתי לא מאמינה.

''תסתכלי בעיתון של היום'' אמרה אימי.

''אני אלך לקנות אותו ואתקשר'' אמרתי לאימי וניתקתי את הפלאפון.

לאחר ששמתי משקפי שמש ענקיים מפחד שיזהו אותי, ירדתי למכולת וקניתי את העיתון היומי.

''אני לא מאמינה'' צעקתי אחרי שראיתי את התמונות שלי ושל ביל מהים ''אוחח האידיוט הזה'' צעקתי וזרקתי את העיתון על הרצפה.

נכנסתי לחדרי בצעדים כבדים וארזתי חפצים אחרונים התלבשתי ויצאתי, כמובן אחרי שהנחתי את המכתב שכתבתי לליליאן על השולחן.

האוטובוס לנמל התעופה היה די ריק. 'מי נוסע לחו''ל כשעוד חודש מתחילה חופשת הקיץ' חשבתי לעצמי.

הגעתי, נכנסתי לנמל התעופה מסתובבת בין האנשים, מרגישה לבד, אני שונאת להרגיש את זה.

אחרי שעה המזוודות כבר נמסרו לבטן המטוס הרגשתי כל כך קרובה לאבד הכל. כן, זאת הייתה ההרגשה.

''נוסעי טיסה 995 למייאמי מתבקשים להגיע לשער 4 העליה למטוס נפתחת בעוד מספר דקות''.

'זהו זה' חשבתי לעצמי, זה נגמר, 'אני לא רוצה שיגמר' חשבתי לעצמי. כבר התגעגעתי לליליאן הרגשתי לא נעים, לא נפרדתי ממנה כמו שצריך. וביל, הוו ביל, כמה שאני אוהבת אותו, כמה שאני שונאת. צלצול הפלאפון שלי הוציא אותי מהמחשבות המבלבלות שרצו במוחי. זאת הייתה ליליאן כל כך פחדתי ,אבל בסוף עניתי.

''הלו'' אמרתי בשקט מנסה לא לבכות.

''אשלי מותק בא לך לצאת לאנשהו היום?'' היא שאלה

''כן, בטח'' אמרתי ושיניתי את תשובתי ''בעצם אני לא יכולה''

''מה? למה מה קרה? איפה את?'' היא שאלה מבולבלת.

''אני ב..לא מתחשק לי פשוט''

''אשלי? למה לא? איפה את?'' שאלה ליליאן וגיחחה מעט.

''אני מצטערת, סליחה'' ביקשתי, ניתקתי את השיחה וכיביתי את הפלאפון התחלתי לבכות כשתוך כדי התקדמתי לדוכן והגשתי את הכרטיס וכבר הייתי בדרך לתוך המטוס.

***

ליליאן נכנסה הביתה ושאלה ''אשלי את פה?'' לא הייתה תשובה.

'מעניין לאן היא הלכה' חשבה ליליאן היא ניסתה להתקשר כבר כמה פעמים לאשלי אבל היא לא ענתה.

היא ראתה עיתון שהיה זרוק על הרצפה לאחר שהיא הרימה אותו היא הבחינה בתמונות שלה ושל טום מתנשקים על חוף הים אבל הכי גרוע את התמונות של ביל ,אשלי ואריאנה.

''אומייגאד'' לחשה ליליאן היא התקרבה לשולחן ומצאה מכתב 'ליליאן' היה רשום עליו היא פתחה אותו והחלה לקרוא בו

'ליליאן,

אני כל כך מצטערת.

נכון, היה לנו כייף ביחד אבל ביל בגד בי והוא היה הטעם לחיים שלי פה, בגרמניה.

ביום הראשון, שנפגשנו, אמרתי לך שבאתי לטייל וזה היה שקר באתי בשבילו, רק בשבילו.

ועכשיו אני לא יכולה להמשיך לחיות איתו באותה ארץ.

כן, אולי אני פגועה מידי עכשיו, אבל זה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשחזרתי מהים וזה מה שעשיתי.

כל כך שמחתי שאני וביל נוכל לצאת סוף סוף עם הידיעה שאנחנו ביחד ועכשיו אפשר רק להודיע שנפרדנו.

וגם אמא שלי יודעת שיצאתי עם ביל וכל מייאמי יחד איתה. אבל הכי גרוע שאני לא יכולה להסתובב כמו אדם פשוט ורגיל ברחובות.

לא, אל תחשבי שלא כייף לי איתך ועם טום! כייף לי מאוד אבל אני מרגישה מפריעה למרות שאני יודעת שאת לא חושבת ככה.

אני לא מאשימה אותך אבל קשה לי להיות יחד עם הזוג הכי מושלם בעולם כשאני כל כך בודדה.

אני חוזרת למייאמי הטיסה היום בערב.

אל תדאגי נשמור על קשר! ביל אולי שבר את ליבי אבל הוא לא יצליח לגרום לי ולך להיפרד.

בהצלחה לך ולטום, אתם מדהימים.

אני אוהבת אותך מאוד

אשלי'

''לאא'' צעקה ליליאן ומייד התקשרה לטום

''תענה כבר, תענה כבר, תענה'' צעקה ליליאן לשפורפרת הטלפון

''היי מאמי'' אמר טום.

''אוו מרייה הקדושה תודה שענית '' צעקה ליליאן על טום.

הוא ציחקק ושאל ''מה קרה?''

''מה קרה? החברה המפגרת שלי עולה ברגע זה על טיסה בחזרה למייאמי זה מה שקרה! תוך חצי שעה היא כבר ממריאה! אז תקרא לאח הדביל שלך בוא לאסוף אותי ונוסעים לשדה התעופה להוריד אותה מהמטוס'' היא צעקה ניתקה את הטלפון וירדה למטה מחכה לטום.

אחרי 5 דקות טום הגיע, ניתן היה לראות על פרצופו של טום הוא לחוץ, אבל על פרצופו של ביל לא היה ניתן לראות דבר הוא היה חיוור כל כך, פניו לבנות ואדומות כאילו הוא בכה שנים עניו כבויות שום ניצוץ של אור לא יוצא מהן ומבטו מושפל.

''תעלי'' אמר טום. ליליאן נכנסה למכונית וטום נהג במהירות לשדה התעופה. לאחר מספר דקות הם הגיעו. ליליאן רצה למודיעין ''הם עוזבים עוד 5 דקות'' היא צעקה לביל וטום את מה שאמרה לה האישה.

''תתקשרי אליה'' אמר ביל.

ליליאן התקשרה לאשלי אך לא הייתה תשובה.

הם עלו לקומה העליונה מנסים לשכנע את השומר לתת להם להכנס לאולם הטיסות אך ללא הצלחה.

הם הגיעו לגג לחדרו של המנהל

''אדוני המנהל אתה חייב לעצור את הטיסה למייאמי'' צעקה ליליאן

''מצטער גברתי אבל את רואה את המטוס הזה ששם?'' הוא שאל והצביע על מטוס שהמריא בזה הרגע ''זה המטוס שמגיע למייאמי, הוא באוויר ואין אפשרות לעצור אותו.'' אמר המנהל ברוגע והורה להם לצאת מחדרו.

לא מספיק שכל העניינים מסובכים די, התקשורת מסבכת לביל המסכן את הכל עוד יותר.

האם אשלי באמת חוזרת למייאמי?

ליליאן תשאר לבד בגרמניה, ללא חברתה הטובה?

ומה יהיה עם ביל?

האם עכשיו הכל אבוד?

הכל בפרק הבא ☻

וכמו תמיד, ניפגש בתגובות !