סיפורים על הלהקה טוקיו הוטל

עזבו,

אין לי מה להגיד לכם.. אכזבתם אותי ברמות שאין לתאר.

ואל תגידו שלא היו כניסות, כי היו! אני בדקתי בסטטיסטיקות והיו כניסות ודיי הרבה!

תודה רבה לכולם! ממש מקרב לב!

שתדעו שהפרק הזה עולה רק בשביל ובזכות דבוש!

כשאומרים 'קוראת מספר אחת' מתכוונים אלייך! 

 פרק 23

אחרי שליליאן הזמינה כרטיס טיסה למחרתיים לפנות בוקר היא נשכבה על המיטה ולא הצליחה להירדם היא חשבה על העבר, הילדות שלה, ההווה העתיד ובמיוחד על טום.

איך היא אמורה לספר לו שהיא טסה לניו- יורק? היא תתגעגע אליו.

ומה עם אשלי? היא תשאיר אותה לבד? מה עם העבודה שלה?

מה היא תעשה כשתראה את אמה החורגת? ומה היא אמורה לעשות כשתראה את אביה? ואת אח שלה, אדי?

כל כך הרבה שאלות התרוצצו במוחה ולאף אחת מהן לא הייתה לה באמת תשובה.

היא רק ידעה שהיא הולכת לעזוב הכל, לוותר על החלום ילדות שלה 'העתיד הורוד' שדמיינה כל חייה, על החברה היחידה שיש לה ואפילו על האהבה שלה רק בגלל אבא שלה שמעולם לא התנהג אליה כאל ביתו.

^^^

פלאשבק:

''ליליאן, אדי'' צעק אביה של ליליאן.

''כן אבא'' אמרו ליליאן ואדי יחד כאילו היו חיילים שלו.

''תכירו את אמכם החדשה, דורותי'' אמר אביה של ליליאן ''עכשיו ליליאן חיזרי לנקות ואדי בוא איתי''

היא שנאה שאביה מבקש ממנה לנקות אבל לא הייתה לה ברירה היא פחדה ממנו. לפני שהוא הספיק ללכת היא התחילה לשאול ''אבא, אני רק רציתי לשאול אותך אם אתה רוצה לבוא למסיבת סיום שלנו זה הולך להיות מאוד מושקע כי זה סיום כיתה ו' ו..'' אך אביה קטע אותה.

''לא'' הוא צעק והלך.

לא, לילאן לא בכתה היא הייתה רגילה לזה היא התנחמה בזה שהפעם אביה לא העליב אותה.

'' אף אחד לא יסתכל עלייך ולא מעוניין לראות אותך את העתק מדויק של אמך, את מכוערת, אין לך חברות, אין לך חברים, אפילו אמא אמיתית אין לך'' אביה היה תמיד אומר אבל לילאן הייתה רגילה לזה , היא הייתה בטוחה שאביה צדק.

לא היתה לה אפילו לא חברה אחת ושום בן לא התעניין בה או הסתכל עליה למרות יופייה המיוחד.

מאז גיל 5 שאמה הוכתה למוות על ידי אביה היא איבדה את הטעם לחיים, בהתחלה היא בכתה המון והסתגרה בביתה אבל בגיל 8 היא הבינה שזה לא יעזור. היא חלמה על העתיד שלה, היא קיוותה שהוא יהיה הכי ורוד בעולם.

היא רצתה לשכוח את כל העבר שלה את אמה, אביה, אמה החורגת ואת אדי שהיה האח הכי אהוב על כולם.

סיום פלאשבק.

'למה שאחזור?' חשבה לעצמה ליליאן 'אם הייתי גוססת אבי בוודאי היה צוהל משמחה '.

'לא אני לא ארד לרמה שלו יש בי אנושיות' היא חשבה והמשיכה לצדדים שונים 'אבל טום, עד שמצאתי סוף סוף מישהו שאני אוהבת באמת אני אעזוב אותו בגלל אבי?' 'ואשלי... וביל'

''אווף'' היא צעקה.

***

''מפרטים?'' שאל ביל את טום.

''לקחתי''

''ואחרונות חביבות, בנדנות?'' שאל ביל.

''יש'' אמר טום ''גמרתי לארוז'' הוא אמר ישב על המיטה ליד ביל ואמר בעצב ''עכשיו אני רק צריך להיפרד מהאישה שלי, זה הכי גרוע''

''תודה שהזכרת לי, טום, אני בבעיה, והיא הכי גרועה, אני בכלל לא יודע להיפרד מבחורה.. ועוד מאשלי. איך אני אמור לספר לה?'' שאל ביל בחשש.

''פשוט תסביר לה שזה היה פתאומי ואתה יוצא ל3 חודשים לאמריקה'' אמר טום והבעת פניו נהפכה בין רגע לעצובה.

''לך תסביר את זה לאהבה שלך'' אמר ביל ונשכב על המיטה כשהוא עוצם עניים ''אני הולך לדפוק אותה שוב, אני פשוט לא מאמין'' אמר ביל.

''כשחושבים על זה.. זה די נכון'' אמר טום.

''תודה'' אמר ביל וחזר לשבת על המיטה.

''אני הולך לספר לליליאן בכל זאת עוד יומיים טיסה'' אמר טום.

''אני בא איתך'' אמר ביל.

הם יצאו מביתם ונסעו לבית של ליליאן ואשלי.

זה הפרק הכי קצר בכל הסיפור הזה.

יצא בול במקום.

מקווה שלא תאכזבו אותי הפעם