סיפורים על הלהקה טוקיו הוטל

שלום לכולם

עבר שבוע וזה הזמן לעוד פרק חדש, הלא הוא פרק 26!

מקווה שכולם נהנו בחג, אכלו כמו שצריך וכל זה

לכל החברה שצמים ביום כיפור שזה עוד יומיים.. שיהיה קל ויעבור מהר.

וכמו שאומרים.. שיהיה גמר חתימה טובה לכולם ו..תעשו חיים.

יאללה לפרק!

פרק 26

כעבור מספר רב של שעות ליליאן נחתה בניו- יורק.

היא כל כך רצתה את טום עכשיו שיהיה איתה, שיתמוך בה אבל היא ידעה שזה בלתי פשרי.

לפי החישוב שלה הוא כבר צריך לטוס גם בעוד כמה שעות.

היא התהלכה בשקט לאורך מסדרונות שדה התעופה של ניו-יורק עד שלפתע הפלאפון שלה צלצל

''הלו'' היא ענתה.

''ליליאן? נחתת?'' שאל אדי אחיה.

''כן, אני בדיוק עולה על מונית'' אמרה ליליאן.

''יופי, אני מחכה לך בבית'' אמר אדי וניתק את השיחה.

אחרי שעה היא כבר הייתה מחוץ לביתה. 'להכנס, לא להכנס' היא חשבה אך אחרי כמה שניות היא כבר הייתה בתוך הבית. כמה זכרונות רעים עלו לה, היא לא רצה להיות במקום הזה, 'למה אני חייבת?' היא שאלה את עצמה ולא מצאה שום תשובה.

''ליליאן...השתנת'' אמר אחיה.

לא היה לה מה לומר היא הניחה את המזוודה שלה וישבה על הספא בשקט. בכל רגע נזכרת בעוד סיטואציה גרועה שקרתה לה בילדותה בבית המקולל הזה.

''הכל בסדר?'' שאל אדי.

''הכל מצויין'' אמרה ליליאן בלי להסתכל עליו.

''אז את רוצה לבוא לאבא?'' שאל אדי.

היא לא ענתה היא רק קמה מהספא שעליה היא ישבה והתקרבה לדלת ''בוא'' היא אמרה ושניהם יצאו החוצה, הם נכנסו למכונית ואדי התחיל לנהוג בשקט.

ליליאן לא הרגישה בנוח ליד אדי, היא לא כל כך אהבה אותו. היא כל כך רצתה לדבר עם טום, לשמוע את הקול שלו. היא החליטה שלא אכפת לה מה אדי יגיד היא חייבת להתקשר לטום לפני הטיסה שלו.

''ליליאן'' קרא טום שענה לטלפון.

''טומי מה שלומך?'' שאלה ליליאן.

''בסדר מעולה, אנחנו בדיוק בשדה תעופה. מה איתך? איך עברה הטיסה?'' שאל טום.

''היה סבבה בסך הכל'' אמרה ליליאן. היא אהבה לשמוע את הקול הרך של טום זה הרגיע אותה.

''ואיך אבא שלך?'' שאל טום.

''אני לא יודעת אנחנו בדיוק הגענו עכשיו לבית החולים'' אמרה ליליאן בעצב ''אוייש טומי אסור פה פלאפונים אני חייבת לכבות. שתהיה לך טיסה טובה ואני אוהבת אותך'' אמרה ליליאן.

''תודה,בהצלחה מותק, אני אתקשר אלייך עוד שעה בערך, לפני שנעלה למטוס'' אמר טום.

''טוב יפה שלי, נדבר'' אמרה ליליאן וטום ניתק את הפלאפון.

***

''תשמור על עצמך, ותלבש חם כי קר באמריקה עכשיו, לא להתחיל עם זרות, תתקשר אלי הרבה ואל תשכח אותי, תזכור שאני מחכה לך פה...'' אמרתי אך ביל קטע אותי

''אל תדאגי מותק'' הוא אמר ונישק אותי.

''אני אתגעגע כל כך'' אמרתי.

''גם אני, אבל אל תדאגי זה יעבור מהר'' אמר ביל וחייך, חיבקתי אותו חזק לא רוצה להתנתק ממנו לעולם.

''ביל צריך לזוז'' אמר טום שסיים את השיחה עם ליליאן בדיוק.

''רק נשיקה אחרונה'' אמר ביל ונישק אותי.

ציחקקתי ''תהנו בנים'' איחלתי להם.

''אני אוהב אותך'' אמר ביל ונישק אותי שוב.

חיבקתי אותו משתדלת לא לבכות. תוך כדי החיבוק ביל קירב את שפתיו לאוזניי ולחש לי

''תזכרי שכל עוד אנחנו תחת אותם שמיים אנחנו לא כל כך רחוקים''

כשביל סיים להגיד את המשפט הזה שחדר לי עמוק ללב, הוא התנתק ממני והרים את התיק הקטן שלו, הוא התחיל ללכת לכיוון הדלתות הגדולות.

הוא הסתובב כל כמה סנטימטרים והביט בי, חייכתי אליו כל פעם. לפני שהוא נכנס לדלת הוא הסתובב שוב לאחור והביט בי בפעם האחרונה למשך שלושת החודשים הקרובים, במשך דקה ארוכה הוא הביט בי וחייך, הפרחתי לו נשיקה, הוא חייך ונכנס יחד עם טום לחדר הגדול שלשם כבר לא יכולתי להיכנס.

***

אדי וליליאן נכנסו לבית החולים הם עלו לקומה ה7 חדר מספר 732 ונכנסו.

''אדי'' קראה דורותי אמם החורגת של ליליאן ואדי ''מי זאת?'' היא שאלה והסתכלה על ליליאן.

''זאת ליליאן, את לא זוכרת אותה?'' שאל אדי.

''ליליאן?'' לחשה דורותי.

ליליאן עמדה שם היא התפללה שהאדמה תפתח, תבלע אותה ולא תשאיר שום זכר. מאז שהיא הגיעה לניו יורק רק מחשבות רעות עולות לה, היא שונאת את המקום הזה, לא רוצה להיות בו, רוצה לברוח ממנו.

''ליליאן?'' שאלה דורותי וקטעה את מחשבותיה של ליליאן.

''כן, מה?'' ענתה ליליאן.

''טוב שבאת'' היא אמרה וחייכה.

''כן, אה'' אמרה ליליאן אך בלבה כל כך הצטערה שהגיעה ''אז מה איתו?'' שאלה ליליאן, לא רוצה להיזכר שהאדם ששוכב במיטה מולה מחוסר הכרה הוא אביה.

''הוא היה בהרדמה עד עכשיו והוא אמור להתעורר כל רגע'' אמרה דורותי.

''הנה הוא זז'' אמר אדי.

מייקל אביה של ליליאן פקח את עניו הוא הביט לצדדים עד שמבטו נתקע בליליאן.

''אני מכיר אותך'' הוא אמר ''אני זוכר אותך, את הבת של לאנדרה'' הוא אמר מבלי להזכיר את זה שהיא ביתו.

ליליאן הביטה בו במבט של כעס 'בשביל הדפקט הזה חזרתי, יכולתי לבלות עוד יום עם טומי שלי. אני לא מאמינה' חשבה ליליאן.

''נשארת כמו פעם, מכוערת, מסריחה והמנקה של הבית'' הוא אמר וצחק ''את יודעת זה טוב שחזרת את מצחיקה אותי, זה מעלה לי את המצב רוח''

ליליאן הביטה בו היא נפגעה, כן, היא ידעה שהוא חסר אונים כעת, הוא עלול למות בכל רגע נתון אבל העבר שלה שהיא כל כך שנאה חוזר אליה אחרי שברחה ממנו.

דורותי צחקה, זה הרג את ליליאן.

מה שאביה אמר, פגע בה. זה כמו סכין שננעץ בגבה ולא מספיק זה עכשיו דורותי מסובבת אותו כדי שיכאב עוד יותר.

ליליאן עמדה שם מול המיטה של אביה בצידה הימיני דורותי שצחקה ומצ שני אדי שחייך משתדל לא לצחוק. היא נזכרה במה שטום אמר לה 'מייד כשאת מרגישה רע עם מה שהוא עושה או אומר תקומי ותלכי' קולו הדהד במוחה. 'טומי' היא חשבה 'הוא היה רוצה שאברח' לפתע היא יצאה בריצה מהחדר בורחת מבית החולים, הרצח של אימה עולה במוחה והיא בוכה.

כבר לא היה לה כוח לרוץ ללא טום שנמצא במוחה וליבה כעת היא כבר מזמן הייתה נופלת, הוא הדלק שלה. בזכותו היא ממשיכה לרוץ. היא רצה בכל הכוח עד שהגיעה לתחנת האוטובוס.

היא נכנסה לאוטובוס הראשון שעבר והתיישבה בצד. כעבור מספר דקות האוטובוס עצר בתחנה שנמצאת ליד יער קטן, שם ירדה ליליאן.

היא נכנסה ליער, עדיין בוכה ,כל צעד שהיא עושה היא נזכרת ביום שהיא ואביה קברו את אמה, באותו המקום שהיא עומדת מולו עכשיו. היא זכרה שאחרי בית הספר היא הלכה לשם והניחה אבנים על החולות כדי שתוכל לזכור איפה בדיוק אמה נקברה.

האבנים מונחות בדיוק כמו באותו היום שהיא הניחה אותם, ביום הארור ההוא.

היא פסעה פסיעה קטנה והתקרבה אל הקבר כל צעד שהיא עושה היא בוכה עוד יותר.

ואז היא נעמדה, קרובה יותר מאי פעם לקבר, פשוט עומדת. היא הביטה בקבר לא מצליחה שלא לבכות.

לפתע היא נפלה על האדמה בבכי תמרורים, לא היה אכפת לה שכבר שעת ערב מאוחרת או שהיה קר ביותר, היא נשארה ליד הקבר בוכה כמה דקות .

''אמא'' היא לחשה לפתע ''אני מקווה שאי שם , איפה שאת נמצאת את שומעת אותי'' היא אמרה ושתקה נותנת לדמעות לרדת במורד לחיה .

''הלוואי שהיית פה איתי, הלוואי שיכולת להיות עצובה איתי ושמחה איתי'' היא המשיכה לאחר כמה שניות עדיין בוכה. ''הלוואי שיכולת להכיר את טום, או את אשלי וביל, הלוואי שיכולת לחזור''

ליליאן הפסיקה לבכות היא נשארה בתוך היער ליד הקבר של אמא עוד שעה ארוכה, לא מפחדת היא ידעה שאמא שומרת עליה. היא ישבה על האדמה והסתכלה על החשכה. לפתע, נשמע צלצול הפלאפון שלה.

''טומי'' היא לחשה כשראתה שטום מתקשר וענתה מייד.

''מותק שלי, יפה שלי, מה שלומך? איפה אתה?''

''אוי כמה שהתגעגעתי לקול הזה'' אמר טום שישב באחד הכסאות בשדה התעופה.

''מה שלומך?'' שאלה שוב ליליאן.

''אני בסדר עוד מעט עולה לטיסה. מה איתך?'' שאל טום.

''אני..'' התחילה להגיד ליליאן אך הבכי פרץ מבלי שיכלה לעצור אותו.

''ליליאן? מה קרה?'' שאל טום.

''אני בקבר של אימי'' אמרה ליליאן מנסה להפסיק לבכות.

''מה? למה מה קרה? מה את עושה שם?'' שאל טום ללא הבנה.

''אני אסביר לך'' אמרה ליליאן וסיפרה לטום את כל הסיפור.

''אבא שלך דפוק'' אמר טום ''אל תתייחסי אליו''.

''זה בסדר, אחרי שדיברתי איתך'' אמרה ליליאן וחייכה.

''את מחייכת נכון?'' שאל טום.

''כן, איך ידעת?'' שאלה ליליאן וצחקה.

''אני מרגיש'' אמר טום וחייך ''ביל משגע אותי הוא אמר לי למסור לך ד''ש''

''בחזרה'' אמרה ליליאן.

''אני חייב לעלות לטיסה'' אמר טום.

''אוהבת אותך'' אמרה ליליאן.

''גם אני אותך כל- כך כל- כך'' אמר טום וניתק את השיחה.

ליליאן קמה מהאדמה היא ניערה את המכנס שלה ''מצטערת אמא, אני חייבת לחזור לעולם שלי'' היא לחשה וחזרה לביתה, הפעם בריצה.

היא הגיעה לביתה ופתחה את הדלת.

''ליליאן'' היא שמעה את קולו של אדי קורא לה כשנכנסה הביתה.

''כן'' אמרה ליליאן.

''אבא'' הוא היסס אך המשיך ''אבא נפטר''

אז.. אבא שלי ליליאן נפטר.

אשלי נשארה לבדה.. והבנים טסו לסיבוב הופעות.

מה עוד יעבור על הזוגות שלנו?

בגלל שאני כל כך נחמדה קבלו הצצה לפרק הבא:

''אשלי כמה זמן את וביל חברים? והאם הסיפור בניכם רציני?'

''אני אפילו לא קצת עצובה''

''אני כל כך אוהבת אותך, ביל קאוליץ''

ו.. זהו להיום!

ניפגש בתגובות