תעויוט החיים (או יותר נכון תהיות לגבם)

אני אוהבת אנשים עם משקפיים .

אנשים עם משקפיים שקוראים .

אנשים עם משקפיים שקוראים עיתון,

וספרים.

זה היה בסוף הקיץ.

השפרצתי בכל צד אפשרי בושם ,

שמתי פודרה ,

לגמתי מהיין ,

ויצאתי.

הוא קנה לי טבעת

וחייך אליי

הוא אמר "כשנהיה מבוגרים..."

"זה לא יקרה!" צעקתי.

"אפילו שיש לך משקפיים"!

מאותו יום יצאתי רק עם מנקי רחובות

 כי חשבתי שהם לא יכולים להעניק לי את אותה האהבה.

דבר אחד היה ברור לי –כסף למשקפיים איין להם.  

פתאום הקו הזה שנמצא בייני לביין העולם מטשטש...אני לא מוצאת את עצמי בתוך עצמי אלא רק בתוך אחרים.

איפה האישיות שלי?איפה אני כאן?למה הדמות שלי היא רק רקע שחור שגדל וגדל....

אני ממצמצת ,צובטת נושכת שפתיים ...מנסה להיות נוכחת .

פתאום אני מבינה שהנוכחות שלי צריכה להגיע מהסביבה ולא ההפך.

פתאום אני צריכה לחשוב שוב על הקשרים שלי....