הימים שלי ריקים מאד, אני מתעוררת מוקדם לשעתיים של עבודה

חוזרת לדירה ב9 ומנסה להחליט מה הלאה.

לרוב אני נרקבת מול הטלוזיה, נרדמת, אוכלת ומחכה שהבנים יחזרו.

קצת מייאש אבל עוד מעט (כשהגברת תלד) אני אהיה עמוסה בעבודה ויהיה נפלא.

בנתיים קבעתי שעור נסיון בחוג ציור הערב,

תליתי (סוףסוף) את מודעות הבייבסיטר שהכנתי בבנינים ליד ובגני ילדים בסביבה

הבנתי מה לעזאזל עושים עם הפנסיה שלי (מצחיק שדברים כאלה צצים פתאום)

והשגתי לנו 2 מפתחות חדשים לדירה (כי לא מגניב לנעול בטעות את אורצ' בדירה כשהוא צריך לצאת לעבוד).

יום פרקטי למדיי.

אבל עכשיו רק 12:18.

רגעים:

הבוקר יעלי התעוררה בוכה במיטה של אמא שכבר יצאה לעבודה, היה לילה קשה כי היא נפרדה מהמוצץ שלה.

היא קיבלה ממני חיבוק ארוך ומנחם, זה באמת לא קל להגמל,

אחרי שינוי מצברוח והתחבאויות מתחת לשמכה של ההורים היא אומרת פתאום "אני אוהבת אותך".