יש ימים שאני רוקדת בבוקר,

מנקה את הבית בשמחה מלאת מרץ,

שלי ואני מתנדנדות עד הכוכב של בובו ואוכלות איתו צהרים,

אני ממציאה שירים טיפשים,

מכרבלת את הבחור ומתרגשת מבובות פרווה.

משבחת אלף שפים על עוגות חול מצוינות

ומתרגשת מהודעות אוהבות.

יש ימים שבא לי לעזוב את הכל וללכת,

שלראות סימן של הודעה מעיק עלי,

אבל אני ממשיכה וקוראת בפייסבוק בשיעמום.

שברגע של שקט אני מחזיקה באף בין שתי העיניים ומרגישה שאני מתפרקת.

אני נושמת נשימה מקוטעת של בכי שרוצה לצאת וממשיכה הלאה.

הילדים בגן מעצבנים אותי ואין לי כוח לעשות כלום ושום דבר.

אני נעלבת אם הוא לא שם לב אלי, אני מסתגרת אם הוא מנסה לגשת.

ובתוך הדיסאוננס הזה נמצאת אני

והנפש שלי מסוחררת.

חיות בי שתים, זאת וזאת.

ואני יחידה

וחזקה דיו להכיל את זו ואת זו

לאהוב ולאלף אותן.

אבל היום אני רוצה לסגור את התריסים

להתבא בסמיכה ובעשן

ושיגמר הכל

שאקום מחר ותגיע כבר השניה.