ככה בטח כל הנסיכות מרגישות כשהן מגלות שהארמון שלהן יותר מדי כתום,
שהסוס הלבן כבר קצת מקרטע והשיניים של הדרקון לא מספיק חדות,

שהדם שלהן לא כזה כחול כמו שהבטיחו כל הפיות,

שהשיער שלהן לא מספיק בלונדיני והעיניים עייפות מציפייה,
שהצריח שלהן גבוה מדי בשביל כל אביר שניסה (ועוד ינסה?.)

אני לא יודעת מה לחשוב ולא מתחשק לי שתשאל כלום.
לפעמים אני רוצה להיות קצת מופקרת, מנטלית. מה יש? אסור?
אני מתגעגעת לכאב, במין געגוע מאזוכיסטי שכזה, של לדמוע ולשאול את עצמי למה תמיד
אני לבד בסוף. ואני כל כך טובה בזה, בלהאשים את עצמי ולהגיד שאח, אם רק הייתי
נחמדה יותר, ואח, אם הוא רק היה ככה וככה, אבל מה עושים כשאני לא לבד בסוף?

מה עושים כשיש מישהו שחייבים לו הסברים בסופו של יום?..

לעזאזל, אני שונאת י ל דׂו ת. כמה תמימות, וכמה חבל. 

איזה מזל שאת כבר כל כך גדולה, חכמה והחלטית, מה?..