זה עלוב, נדוש וכל כך חלש מצידי, אבל התגעגעתי להערכה.

והיום כשהבחור הגבוה שפעם העריץ אותי נעמד מולי חוסם את קרני

השמש ואומר שהוא מתגעגע לקרוא דברים שאני כותבת, קצת כאב לי

שרק עכשיו, אחרי שאני מחכה כל כך הרבה זמן, מתגעגעים אליי.
זה אגואיסטי, לרצות שיתגעגעו אליך או להיות חסר למישהו.
אבל את מי כבר אפשר להאשים באנושיות-יתר?.


בלי כוונה, גרמת לי לחשוב שעות נוספות היום. פתאום נזכרתי בהתחלה,

איך התרגשתי להכיר את  החברים שלך, איך השתדלתי ובסופו של

דבר התלהבתי עד השמיים אם הם הינהנו לך במבט של אישור כלפיי.

לא מתחשק לי שנקלקל, ונגיע למצב של יותר 'אסור' מ'מותר',

כי לא לזה נועדנו ואת זה ידענו מהרגע הראשון.

אבל, סליחה אהובי, אין לי כוח לתת לך להציל את העולם.
מתחשק לי להיות קצת אגואיסטית, ולחשוב רק על עצמי

ועל כמה אתה אוהב אותי ונהנה איתי, ואיך לא חסר לך אף פעם כלום. בי.