אני אדם פשוט. אוהבת מוזיקה איכותית אבל לא מעקמת את האף כשיש בריטני בגלגל"צ,

אוהבת לקרוא אבל לא מכירה בע"פ את השמות של הסופרים הכי גדולים, עושה ספורט פה ושם

אבל לא באמת מסוגלת לרוץ ברצף שעה שלמה, מתוקה כזאת אבל לא מהסוג שעושה כאב שיניים.

אז למה אני בכלל חושבת שאני מספיק למשהו\מישהו בכלל, אם אני פשוט סתם?.

מילואים, כאב ראש, לימודים, משמרות, חמ"ל והמבורגר צמחוני. ופתאום היינו זרים.

וזה הכי כואב, ה'זרים' הזה. כאילו שאני לא מכירה אותך הכי טוב בעולם, כאילו שלא שמעת ממני

על כל דבר שקרה לפני שבכלל ידעתי שבא לי לספר למישהו. שנתיים שהיית הדבר הכי קרוב,

כמעט חלק מהבשר, וזהו, פתאום כבר לא. ואולי זה נכון איך שההיא אומרת, "זה אף פעם לא פתאום",

וזה כבר הרבה זמן ככה ואני סתם המצאתי לעצמי תירוצים. בסדר, אז שיהיה ככה. מה אכפת לי,

זה לא שזה כואב פחות.

היום למאית השניה עבר לי בראש איך זה יהיה לעמוד מולך שוב וכאב לי שזה הרגיש כל כך לא אמיתי.