ומשום מה, תמיד אני מרגישה הכי מפגרת והכי קטנה אחרי קטעים כאלה.
כשזה קצת יותר נמרח, וקצת פחות מעניין, כשמסיימים לדבר על הדברים הגדולים ונשארים
רק הקטנים, שלי תמיד יש כוח לדבר עליהם אבל איכשהו לאף אחד אחר אף פעם לא.
ואז אני מגרדת את עצמי מהריצפה לאט לאט, וכמו ילדה קטנה ונעלבת שומטת את הסנטר
וצועדת בזהירות בשביל הארוך הביתה.
safe zone, איך אני אף פעם לא יודעת את הגבול. זו חתיכת חומה, חמודה. תפסיקי לשחק.

פעם ידעתי לשמור על עצמי טוב. וואו, כל כך טוב. ואז התחלתי לתת לאנשים כלמיני חלקים למשמרת.

כבד פה, כליה שם. אפילו את הלב הפקדתי עם ריבית בחשבון הכי בטוח בשוויץ. ואז,

כשהבנק פשט את הרגל והחזירו לי הכל, פתאום אני לא יודעת מה עושים. מה הולך לאן,

ואיך לעזאזל שומרים הכל בשקט מתחת למזרן?. ככה זה כשמתרגלים שאחרים שומרים עליך,

ואז אחרים פתאום מפסיקים. איך חיים עם עצמך אחרי שאתה רגיל לחיות עם עצמך-של-אחרים?

איפשהו בקיום שלי, בתהפוכות שעברתי משלהי גיל 15 שבו התאהבתי לראשונה ועד עכשיו,

הפסקתי להתחבא. כל כך אהבתי לשחק מחבואים אז, ובכלל לא שינה לי עם מי. בכל פעם הייתי

במחבוא אחר, בכל פעם הייתי מישהי אחרת. והייתי אומרת רק את מה שמצפים ממני ומתחמקת

ממה שלא מספיק כייף לדבר עליו, 'כמו שצריך'. אבל איפשהו בדרך איבדתי את החשק,

ועכשיו לא משנה כמה אני מנסה לשמור על פוקר-פייס אני מאבדת את זה. אני לא רוצה מספיק.

אני רוצה להגיד בדיוק איך אני מרגישה, להקיא הכל החוצה, ושיאהבו אותי בעקבות זה.

והרבה, אם אפשר. תודה.

פאקינג ילדה קטנה ומטומטמת.

לא יודעת מה אני כרגע, אבל אני בטח לא כמוהם.