כן. כנראה הגעתי לשלב הזה. אני רותחת מזעם, בוערת ב"לא פייר" אחד ענק.

לא מגיע לי החרא הזה, פשוט לא מגיע. מה כבר עשיתי, אהבתי? נהנתי מכל הפרפרים

ופרחים האלה שהקיפו אותי פתאום בכל פעם שרק נתקלתי במבט שלך?

לא מגיע לי לחשוב כל היום על מתי אני אדבר איתך ואם אני אתפוס אותך בפייסבוק

לפני\אחרי\תוך כדי הלימודים, ואם אתה תהיה ער כשאני אחזור מהעבודה, ואם בכלל

תשלח לי הודעה כשתהיה פה או שזה סתם יהיה ביזבוז של מחשבה תחילה.

ואני כל כך נעלבת וכל כך פגועה וכל כך... כועסת, שכל מה שמתחשק לי עכשיו

זה להיות פי אלף יותר יפה ופי אלף יותר מעניינת ופי חמשת אלפים יותר טובה מכל אחת

שאי פעם תעבור מולך ברחוב, עד שתבין כמה אתה מטומטם. ואז..

אז אם תחזור, אני בטח אפול לזרועותייך. נו, חכמה אף פעם לא הייתי.

אני כועסת, אבל עם פצפוצי געגוע מלמעלה. (מחווה לתחילת הדיאטה שלי)