וכבר שבוע שכל הדמעות מתבלבלות לי בדרך למטה, על ההיא וההוא וההם והאלה, כל יום משהו אחר.

יותר מדי דברים שהשתבשו לי בשיגרה ועכשיו אני מוצאת את עצמי נוסעת על אוטומט.

מזל שיש הרבה דיאטה וקצת משמרות בעבודה כדי להעביר את הזמן ולהעסיק את עצמי, כי אני

מוכנה להישבע שבכל פעם שאני עוצרת לחשוב אני משתגעת. כבד עליי, גדול עליי.

גדול עליי ה"הכל לטובה" הזה. לא מתאים לי, אני אופטימית, אבל בימים כאלה פשוט לא מתאים.

אני יודעת שאני אגואיסטית שאני מערבבת את הכאב הפרטי והכלכך מינורי הזה שאני מרגישה

בכאב גדול, שחור וכבד של אנשים אחרים ביום הזה. אבל אף אחד לא מושלם, כן?.

"לא אכפת לי, זה לא שהיא נראית טוב יותר ממני, החיוך שלה עקום והיא די שמנמנה.

  טוב, בעצם... אבל הוא אהב אותי. אז אולי יש לה סיכוי."

שיט.

מישהו מוכן לגלות לי כבר איפה הכפתור הזה שלוחצים עליו ומתחילים לאהוב את עצמך שוב?.

עריכה:

הכל לטובה. הכל לטובה. הכל לטובה. הכל לטובה. וואלה. עבד.