ובעצם, עכשיו יש לי זמן לעצמי.

אני יכולה לקרוא ואני יכולה לטייל, ואני יכולה לבקש מהעבודה חופש בימים שבהם יש לי שיעורי

זומבה ואירובי ולאו דווקא בסופי שבוע כדי שזה יסתדר עם הלימודים שלך. פיו, זה באמת קצת משחרר,

הלבד הזה. להתרכז בעצמך, להנות עם עצמך. לתת לעצמך להכיר אנשים חדשים, התנסויות חדשות.

בשנתיים האחרונות הפכתי להיות חצי מאחד שלם. אולי זו הטעות. בשלב מסוים הגבולות היו לי

כל כך מטושטשים, שכבר לא ראיתי איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת, ולא רק במובן הטוב של

המילה. כל מה שעשה לך רע- עשה לי רע, כל מה שאהבת- ניסיתי לאהוב. נו, טעות נפוצה.

ועכשיו אני קצת מרגישה כאילו אני שוב יכולה לטרוף את העולם לבד. כאילו אני כן מספיקה לעצמי,

ואני יכולה להפסיק לעצור כל כמה  צעדים ולחפש אותך מימני או משמאלי. כן, זה בטח מה שנקרא "לשחרר".

עצוב? עדיין עצוב, זה לא דבר שישתנה בקרוב.. אבל לפחות האנרגיה קצת שונה, קצת.. אופטימית,

אפשר לומר. ממ. כן.