אני אוהבת אותך, אז אני מנסה לא לוותר, להאחז בכל פיסה שעוד ניתן, בכל קצה של חיוך שאני
מבחינה בו בין המשפטים החותכים בבשר שלך. ניסיתי כל הלילה, פעם איתך, פעם עם עצמי..
אבל כנראה שזהו. אמרתי את זה בקול היום בצהריים ורק כשביטאתי את זה סוף כל סוף למישהו במילים
הבנתי מה באמת קרה ב24 השעות האחרונות- נתתי כל כך הרבה הזדמנויות שבהן יכלת להגיד לי
"בואי נדבר" או "כעסתי כי", ואף אחת מהן לא לקחת. במודע. אז זהו. כל עוד נלחמתי- היה לנו סיכוי.
כשאני מפסיקה להילחם, אתה לא מסוגל לתפוס את מקומי במערכה.. מעולם לא ניסית.
הצרה היחידה היא שאני עדיין אוהבת אותך, אז אני עדיין מנסה לגשש ולמצוא חתיכות רגש שאיכשהו
איבדו את דרכן ונפלו ממך מולי, אבל לאט לאט אני מתחילה להבין שאולי באמת כבר לא נשאר מה לחפש.
אני כבר לא יודעת אם אתה פגוע ומנסה להציג בפניי את ההפך המוחלט בשביל האגו, או שאתה באמת
מרגיש את כל הדברים המגעילים שאמרת. וזה, חוסר הידיעה הזה, זה הכי מפחיד אותי.
אני כל כך פגועה וכל כך כואב לי, שאני לא יודעת מתי ואיך הסיפור הזה יעבור. אבל זה בטח יעבור,
הרי זה מה שאמרת לי עוד "בפעם האחרונה שבה ניסינו לסיים את זה".. רק צריך הפעם "לסיים עם זה
כמה שיותר מהר", לא?. אז הנה, תכף תגיע, תתקשר אליי שארד ואתן לך את הספרים ששכחת אצלי
בחיים אחרים. אני ארד, ואתה בטח אפילו לא תסתכל עליי, או תסתכל במבט הזה שנתת לי אתמול
כשהסתובבת לי מול העיניים ונעלמת מאחורי הגבעה אחרי "אז זהו?" סתמי שזרקת לאוויר.
ואני אעמוד שם מולך, אולי אפילו אנסה לחייך, ואתן לך את הספרים שלך. שתוכל סוף סוף לשכוח ממני.
עכשיו רק הגיע הזמן להתחיל לכתוב עליך בגוף שלישי. זה תמיד מסמן אצלי את הסוף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
rain queen