כשברברה אמרה לי "נו, מה, אבל כבר נפרדתם וחזרתם.. אתם פשוט כנראה צריכים את זה פעם ב.. בשביל לשרוד",
צחקתי בעצב ואמרתי לה שהפעם זה לא ככה אבל הלוואי שהיא צודקת.
כשההורים שלי קראו לזה "פסק זמן" ו"הפסקה", לא תיקנתי אותם ופתאום זה הרגיש לי טיפה יותר טוב.
האמת, אני אשרוד. אני לא יותר מדי מודאגת.. אני לא מכוערת מספיק בשביל להישאר לבד לנצח, ואני גם
די חמודה באופי אז אין סיבה. כולם מסביב אומרים לי (אפילו בלי שאבקש, בחיי) כמה אני מקסימה וכמה אתה
מפסיד, וכשזה מגיע מאנשים מבוגרים וחכמים (או... פשוט מבוגרים) זה מרגיש כאילו זה גם נכון.
הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שאני לא רוצה שום דבר חוץ ממך. זה לא שאני לא יכולה לחיות בלעדיך,
אני פשוט לא רוצה. לא רוצה להשלים עם זה שאין יותר, לא רוצה לא להיות הבנאדם הכי קרוב אליך ששומע
את כל הסיפורים ראשון ומייעץ, תומך או סתם צוחק איתך. או סתם קיים אצלך בפייסבוק...
אני עדיין באמת מאמינה שאנחנו מתאימים וטובים יחד, וזה בעיקר למה זה כל כך כואב.
השעות האחרונות שבילינו ביחד -באינטנסיביות- היו מדהימות, חוץ מהצל הגדול שאפף אותן. הרגישו כל כך
נכון, כמו שהקשר שלנו היה אמור להרגיש במשך כל השנתיים.. בשבילי, עם רגעים כאלה מדי פעם,
הכל היה שווה את זה.
אפילו שזה קצת מגוחך, אני עדיין מחכה שתתחרט. זה יהיה מצחיק, קצת כמו שברברה אמרה..
אבל אני מוכנה לספוג כל גיחוך מכל מי שצריך ורק שתהיה שלי שוב.
עריכה:
היום נרדמתי ל10 דק' מול הטלויזיה אחרי העבודה והתעוררתי מבועתת אחרי שחלמתי שאתה בכלל
כותב על מישהי אחרת ושאתה מתחרט שנישקת אותה. לשתי שניות זה נראה לי כל כך אמיתי שרציתי למות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
rain queen