להגיד לי שהוא אוהב אותי. אז נפרדנו."

אנשים נפרדים בגלל דברים כאלה, בגלל שזה לא הולך, שזה לא מתפתח, שאין את אותה השקפת

עולם, שאין את אותם הרגלים, אותם רצונות מהחיים.. אנשים לא נפרדים כי קצת קשה בדרך, כי צריך

להתגבר על מכשולים. זוגות עוברים מכשולים. זה מה שמגדיר את היחסים, מה שמחזק אותם.

בימים האחרונים דיברנו הרבה על ההוא שלי ועל ההוא שלה, וחברה חכמה אמרה ברקע "זה היה כל כך

הרבה יותר פשוט לשנוא אותם אם הם לא היו כאלה בחורים טובים" וזה נכון. הלוואי ויכולתי לשנוא אותו,

לכעוס עליו, להרגיש שהוא באמת לא שווה אותי כמו שאומרים. אני רק מרגישה מועקה כזו של עוול

גדול שנגרם לי, שלא בצדק. אכזבה כללית שכזו מן העולם, שככה הוא בוחר להתנהל, בצורה כזו

רעה ומרושעת. כשאתה יכול לאהוב מישהו המון, אבל דברים אחרים הורסים לך בדרך.. דברים אחרים

ואפילו אתה בעצמך.

אתמול, בפעם הראשונה במיטה שלי מזה שבוע, חלמתי עלינו. זה לא היה חלום טוב, זה היה סוג-של

סיוט שכזה, רק שאני רגילה לקרוא 'סיוט' למפלצות ורוצחים שרודפים אחריי במרץ..

הפעם הסיוט היה בדמותו בביתי, כשאנחנו יושבים ומדברים, ואני שוב במקום הזה של לספר לו כמה

טוב לנו יחד ולשכנע שנועדנו, והוא שוב מתחמק ומגמגם מולי, אומר שמרגיש לו לא נכון ושצריך לסיים

עם זה. אחר כך הוא שאל אם שכבתי עם מישהו מאז שנפרדנו, גיחכתי קצת ואמרתי לו שבטח שלא

ואפילו לא קרוב לכך, וכששאלתי אותו חזרה בצחוק הוא שוב גימגם והרגשתי איך האדמה מתחת לרגליי

נשמטת. אז התעוררתי. זה היה חלום מפכח נורא, כי בימים האחרונים כבר הרגשתי איך אני משתגעת

מגעגועים לאט-לאט והאצבע על המס' שלו בטלפון כבר רעדה. זה הזכיר לי את ההרגשה הנוראית

הזו כשאתה צריך לשכנע מישהו שכדאי לו לאהוב אותך, שהוא -כן- אוהב אותך, ושהוא טועה כשהוא

נפרד ממך. איכס, אין נמוך מזה ואני לא הולכת לחזור על טעויות. פעם אחת הספיקה.

זה קל לי, כי אני יודעת שאני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי אף פעם. אולי זה קצת ילדותי, אבל

ברגעים כאלה לא מתחשק לי לחשוב על ההשלכות ועל מה יגידו אנשים, אלא רק לזרום עם זה

בתקווה שתכף, אחרי הפנייה הבאה, יהיה כל כך הרבה יותר טוב. בינתיים- פנייה.