אני לא אוהבת לעצור ולחשוב על דברים,

אני אוהבת להחליק בתודעה, לעצום עיניים ופשוט להנות מהתקופה שמקיפה אותי, בכל פעם קצת אחרת.

להעריך את הדברים הקטנים, להשקיע בהם, לטבוע בהם עד שאין לי פנאי לחשוב על הדברים הגדולים והמאיימים.

כשאני כן עוצרת לחשוב, אני פתאום מבינה שאף פעם לא בחרתי לי בן זוג, תמיד הם בחרו בי.

הם בחרו בי, התקרבו אליי, הרשימו אותי ואז איכשהו גם אני החלטתי שאני אוהבת אותם..

כאילו החלטתי ביני לבין עצמי שאם הם חושבים שמגיע להם אותי, אז כנראה שגם לי מגיע אותם וזהו.

היום בבוקר חברה חדשה וטובה שלי ניגשה לבחור באוניברסיטה והתחילה איתו. פשוט ככה, בלי בושה, בלי לחשוב יותר מדי.

פשוט בחרה לעצמה את הבחור שהיא רוצה שיהיה החבר הבא שלה, בלי לחכות שהוא יבחר בה.

זה קסם לי בצורה שלא דמיינתי, והבנתי שאולי אני מפספסת משהו בכך שאני נותנת לרוחות להניע אותי ממקום

למקום מבלי לכוון את המפרש מדי פעם..

ולא שאני סובלת, חלילה, מכל חבר שלי החכמתי ועם החבר הנוכחי אני בעיקר נהנית עד השמיים..

אבל האם זה מספיק? האם אני עדיין צריכה עוד? האם אני עדיין רוצה עוד?.