׳אם תספרי לי ששכבתם, אני אשתגע. 

אני נשבע לך. 

אל תגידי כלום. באמת עדיף שפשוט לא תגידי.׳ 

אתה אומר ועוצם עיניים, מעביר את האצבעות בשיער הארוך מדי

 שיש לך שאני לא מרשה לך לספר. 

אני מחייכת וקצת נהנית לראות אותך סובל,

 אפילו שאתה ממש. סובל. 

אתה פוקח אותן ומסתכל עליי בלי לזוז,

 מחכה לתשובה לשאלה שאפילו לא העזת לנסח. 

׳ברור שלא שכבנו. 

כאב לי הראש.׳ 

אני אומרת ומסתכלת על הקמט הדואג שלך במצח קצת נרפה. 

אתה מחייך אליי בקושי,

 ואני רק חושבת לעצמי מה המסלול הקצר ביותר לתחתונים שלך. 

 -

עוד לא גילו לי עם מי עושים ילדים, 

עם החבר הכי טוב שלך שיודע בדיוק איך את שותה את הקפה שלך בבוקר שבת, 

או עם זה שגורם לברכיים שלך לרעוד בזמן שהיד שלו עמוק ביו הרגליים שלך. 

כשיגלו, הכל יהיה כלכך יותר פשוט. 

-

אולי השאלה הריאליסטית היא בעצם, 

מה יותר קל ללמד. 

אבל בטח גם אני לא מעזה לשאול.